משב כיסאות מעופפים

שנים של שגשוג כבירה המנהלית של ארץ ישראל המנדטורית נקטעו בעקבות מלחמת העצמאות. לאחריה, נותרה ירושלים עיר מחולקת וחבולה: בתים ותשתיות נהרסו ותושבים מבוססים בני כל הדתות נטשו אותה. על שיקום העיר, אכלוסה מחדש והמתחים החברתיים והעדתיים שנלוו לתהליך בראשית ימי המדינה.​

מאת: ד"ר אלדד ברין, עמית מחקר בחוג למדעי הסביבה ובתר־דוקטורנט במוסד הרצל לחקר הציונות, אוניברסיטת חיפה​​

      ​עולים חדשים בשכונת מוסררה הנטושה, ירושלים, 1950. אוסף קרן היסוד (NKH\406973)

מלחמת העצמאות (1947–1949) התאכזרה לירושלים יותר מלכל עיר אחרת בארץ ישראל: אלפים מקרב תושביה המבוססים והמשכילים – יהודים, נוצרים ומוסלמים – נטשו אותה, על פי רוב לצמיתות; הרס רב נזרע בה לבתים ולתשתיות חיוניות; ולבסוף – העיר בּותרה על ידי גבול שצילק אותה במהלך 19 השנים העוקבות. שכונות המעמד הבינוני הנוצריות והמוסלמיות, הנאות והמטופחות, שנותרו בידיים ישראליות, היו למשכנות עוני, מוקשים נטמנו בשולי העיר והתושבים – ברובם עניים ומטופלים בילדים רבים – חיו בצִלו של איום ביטחוני מתמיד. העיר, שעד מלחמת העצמאות הייתה בירתה המנהלתית של ארץ ישראל המנדטורית ומוקד קוסמופוליטי משגשג, הייתה באחת לשתי ערי־קצה חבולות ועניות שהפנו גב האחת אל שכנתה.

מאמצי השיקום בשני חלקי העיר החצויה החלו מיד בתום הקרבות. אלה ארכו מספר שנים ולוו באתגרים וקשיים מרובים – כלכליים, חברתיים ופוליטיים. בניגוד לירושלים הירדנית, זו הישראלית הוכרזה כבירה בשלהי 1949 ובתור שכזו הייתה מושא למדיניות נחושה, גם אם שנויה במחלוקת, של אכלוס מחדש בקנה מידה נרחב. על הגידול הטבעי באוכלוסיית העיר נוספו אלפי משפחות של עולים חדשים וכן מאות משפחות של פקידי ממשלה, שבזמן הקרבות עברו או הועברו לתל אביב וכעת שבו לירושלים בעקבות המעבר ההדרגתי אליה של רוב משרדי הממשלה. מדיניות האכלוס והשיכון של העולים ושל הפקידים הוכתבה על ידי אילוצים של זמן, תקציב וזמינות מוגבלת של דירות ובתים, לרוב מקרב 'הרכוש הנטוש' שהותירו רבים מן הלא־יהודים שעזבו את העיר בחודשי המלחמה.

      

 ילדים עולים בהגיעם לשכונת בקעה בירושלים ממחנה באר יעקב, 1950. צלם: ג. שורץ. אוסף קרן היסוד (PHKH\1280703)

הבנייה החדשה למגורים החלה בירושלים באיחור ביחס לשאר הארץ והתנהלה בעצלתיים. הדירות החדשות שנוספו ברחבי העיר היו יקרות ביחס למקבילותיהן בשאר הארץ, עקב תנאיה הטופוגרפיים והגיאולוגיים המקומיים והצורך לשנע אליה רבים מחומרי הבניין ממרחק רב. למרות כל זאת, הקלה הבנייה החדשה במידה רבה על מצוקת הדיור שהתקיימה בירושלים עד מחצית שנות החמישים. עד אז מצאו עצמם כמה מתושביה של העיר מתגוררים, מתוקף הנסיבות, אלה לצד אלה בדפוסי שכנות מאתגרים.

         

טקס הנחת אבן פינה לבניית שיכונים מדרום לשכונת קטמון בירושלים, 1949. צלם: פריץ שלזינגר (PHAL\1620240)

השכנות הכפויה בין אנשים ממוצא שונה ושונות תרבותית וכלכלית־חברתית הייתה כר פורה לגילויים של רתיעה הדדית, חשדנות והתנשאות עדתית. הדבר עולה מן המסמכים וההתכתבויות השמורים בארכיון הציוני. הקריאה בהם איננה חוויה מרוממת נפש ונדמה כי כותביהם לא בחלו בשפה נוקבת ובדימויים סטריאוטיפיים על מנת לבטא את מורת רוחם משכניהם.

דוגמה בולטת לכך מצויה במכתב שניסחו כמה פקידי ממשלה ששוכנו בשכונת בקעה בדרום ירושלים; קשה לדמיין אנשים כלשהם – לא כל שכן פקידים בשירות הציבורי – מתבטאים כך בפומבי בימינו: "יהודי ממרוקו", גילו הכותבים לחרדתם, עמד לשכור ממחלקת הקליטה בסוכנות נכס שבו ביקש להקים "בית קפה מזרחי". "[בוודאי] ישמש המקום קן לכל מני טיפוסים שאינם חשודים באהבת השלום, השקט והמנוחה," כתבו, "בלי כל ספק תפרוצנה בבית הקפה בכל יום קטטות ומריבות ונמצא ביתנו נתון למשיסה ומשפחותינו בסכנה מתמדת."

 

 

"בערבים ישבו בבית הקפה ובגינה אנשים הידועים כאוהבי מדנים [...] כטוב לב המסובים ביין ובקלפים נשמע גם את משב הכסאות המעופפים ואנקת האנשים הנדקרים בסכינים" – פקידי ממשלה במכתב למח' הקליטה בסוכנות יהודית, פברואר 1950 (S84\357)

      

חנות מכולת בבעלות עולים מצפון אפריקה, שכונת בקעה, 1950 PHPS\1333616))

המתחים העדתיים באו לידי ביטוי לא רק בין התושבים, אלא גם בינם לבין הרשויות. גם לכך מצויות עדויות רבות במסמכי התקופה. בכמה מקרים נתקלו עולים בהחלטות ממסדיות שרירותיות בתגובה לבקשות ששטחו בפניהן. כך לדוגמה, במרץ 1949 ביקשו עולים ממרוקו שיושבו בבקעה כי יוקצה להם מקום תפילה משלהם בשל נוסח תפילתם השונה מזה של יתר עדות המזרח. מחלקת הקליטה בסוכנות הייתה מוכנה להקצות להם מספר חדרים בבית העולים בשכונה לטובת תפילה ולימוד, אולם נציג משרד הדתות בירושלים הסתייג מן הרעיון. אחד הנימוקים לכך היה קרבתו של בית  העולים לבית כנסת אשכנזי.

      

​   

הרב שכטר, מזכיר משרד הדתות: "רצוי לפתח את בתי הכנסת הקיימים, מאשר להקים ביכנ"ס קטן בבית העולים, בייחוד ששני בתי התפילה נמצאים בקרבת מקום לבית העולים" (S84\112)

עולים ממרוקו בשכונת בקעה, 1950. אוסף קרן היסוד ((NKH\404286

לבסוף, היו מקרים שבהם פקידים שימשו מליצי יושר בעבור עולים לאחר שחשו כי הופלו, לכאורה, בידי עמיתיהם בשל מוצאם העדתי. דוגמה טובה לכך מצויה בפרשת קליטתם של עולי תימן בכפר הערבי הנטוש עין כרם, שהיה לאחר הקמת המדינה לשכונה במבואותיה הדרום־מערביים של ירושלים. איש מחלקת הקליטה בסוכנות, בעצמו ממוצא תימני, נשלח למקום על מנת להעריך את תנאי קליטתם. הוא גילה שלמעט בודדים "נפל בגורל התימנים להיכנס לדירות הגרועות ביותר, ושבתיהם הרעועים אינם מתוקנים או מוחלפים באחרים, וזאת בניגוד ליחס שלו זכו בני עדות אחרות."

​

"לא ייתכן שעשרות משפחות עולי תימן יתהלכו כל הזמן עם הרגשה שמפלים אותם לרעה", חיים צדוק ממחלקת הקליטה, אוקטובר 1949 (S84\33(

 

עולים חדשים על רקע בתי עין כרם הנטושה, 1950 בקירוב, צלמת: הייזל גרינוולד NHG\563512))

 

שנים רבות חלפו מאז שהתחוללו פרשיות אלה ועוד רבות כמותן. הן תזכורת חשובה לדרך שעברנו כחברה. סוף כל סוף, למרות השד העדתי שעדיין מקנן בתוכנו ומתפרץ, לבושתנו, מפעם לפעם, מעודדת ומנחמת הידיעה שלמרות זאת, עשינו כברת דרך מראשית ימי המדינה.

         

שכנות טובה: הילד עמרם משחק עם בנות משפחת נויברגר בביתן בירושלים, 1950. צלם: ורנר בראון, אוסף קרן היסוד PHKH\1208995))

* להרחבה:  דירה בבירה: אכלוס ושיכון בירושלים הישראלית, 1967-1948 מאת אלדד ברין,                       הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2025.

​​~ פורסם ב- 20.08.2025 ~​​​​​​