עם הקמת המדינה והגשמת חזון התנועה הציונית, אך טבעי היה לכנס את
הקונגרס הציוני בבירת ישראל ולהגדיר מחדש את תפקידה. גם לאחר שצלחו את האתגר של
כינוס הצירים בירושלים בפעם הראשונה, התקשו ראשי התנועה להגיע להסכמה לאן פניה.
"תוכנית ירושלים", המגדירה מחדש את מטרות התנועה ויורשת את "תוכנית
באזל", אושרה רק כעבור שנים. על המחלוקות מאחורי החלטות הקונגרס הציוני
הראשון שנערך בירושלים.
מאת: רון כהן, ארכיונאי
"התחיל הויכוח על תפקידה של הציונות ויחסה עם המדינה" גיליון
יומי לסיקור אירועי הקונגרס, גיליון ב', 16.8.1951 (LK12\26)
הוועד הפועל הציוני קרא לכנס בירושלים את הקונגרס הכ"ג במספר כבר
בחודשים הראשונים לאחר הכרזת העצמאות. המדינה הצעירה התקשתה להכיל כינוס רב
משתתפים בין לאומי מעין זה והוא נדחה פעם אחר פעם. לבסוף, באוגוסט 1951 התכנסו
בירושלים 542 צירים נבחרים, נציגי הסיעות השונות מרחבי תבל. תכונה רבה ותחושת ראשוניות
ליוו את ההכנות לקונגרס, ורבים ביקשו לקחת בו חלק.
טקס פתיחת הקונגרס הציוני הכ"ג בהר הרצל. במרכז:
ראש הממשלה דוד בן־גוריון ורעייתו פולה. אוגוסט, 1951. צלם: פריץ שלזינגר (PHSC\1205264)
טקס פתיחת הקונגרס נערך בהר הרצל, שנתיים לאחר שטמנו בו את עצמות חוזה
המדינה, ואת דיוני המליאה קיימו ב"בנייני האומה" – מרכז הכנסים החדש,
שנחנך לרגל האירוע. בנאום הפתיחה ציין ברל לוקר, יושב ראש ההנהלה הציונית, כי צירי
הקונגרס ידונו ויצביעו על נוסח מעודכן של מטרות הציונות "שהתרגלנו לקרוא לו
בשם פרוגרמת ירושלים היא צריכה לבוא במקומה של פרוגרמת באזל" (מתוך פרוטוקול
הקונגרס, BK\12576).
המשימה לנסח את "תוכנית ירושלים", הוטלה על חברי הוועדה
לבעיות הייסוד של התנועה הציונית. ועדות נוספות דנו בהיבטים של הפעילות הציונית,
ארגון פעילות המוסדות והיחסים מול מדינת ישראל. גם אחרי שבועיים של דיונים קדחתניים
התקשו הצירים לאשר נוסח מוסכם של מטרות התנועה, המותאם למציאות קיומה של המדינה
היהודית. הוויכוח היצרי הוביל לפשרה: יצביעו רק על הגדרת תפקידי התנועה ולא על
מטרותיה. ממרחק הזמן, קשה להבין את מהות ההבדל. הוויכוח הדקדקני שליווה קונגרס זה יוכרע
רק כעבור שנים.
מחלוקת גדולה התגלעה בין הצירים מארצות הברית לצירים מישראל בנוגע
לשאלה אם גאולת ישראל תושג על ידי קיבוץ גלויות, עמדה שאליה התנגדו נחרצות יהודי
ארצות הברית. בזה אחר זה עלו הצירים, נושאים תילי תילים של מילים בעברית, ביידיש,
באנגלית ובצרפתית, טוענים את עמדת הסיעות והתפוצות שייצגו. את עוצמת הפילוג שריחף באוויר,
היטיב לנסח בנאומו צבי לוריא, חבר הוועד הפועל הציוני: "יהיה זה מר לכולנו אם
כעבור שנים יבוא ההיסטוריון של התנועה הציונית החדשה של ימינו אלה וירשום בספר
הרשומות כי הקונגרס הכ"ג, הראשון בציון, שנתכנס 3 שנים ומעלה לאחר קום מדינת
ישראל, לאחר העלייה רבת התהילה של 650,000 יהודים שבאו והעפילו לאחר השואה הגדולה
של השמדת שליש עמנו – כי קונגרס זה היה טבוע עליו סימן הפירוד העמוק בין תפיסת
העולם הציונית הישראלית ובין תפיסת העולם הציונית האנגלו-סקסית" (מתוך
פרוטוקול הקונגרס BK\12576).
סיכת הקונגרס הציוני הכ"ג, ירושלים, 1951 (אוסף הסיכות והמדליות,
(TZ6\30
כמוצא של פשרה, הוחלט להסתפק בהגדרת "תפקיד הציונות", ניסוח
עדין יותר שהרוב הסכימו עליו. יושב ראש הוועדה לבעיות הייסוד של התנועה הציונית ונציג
הציונים הכלליים, אליעזר שפירא, הציג את הצעת הוועדה: "נתברר שאם הקונגרס וההסתדרות
הציונות רוצים להיות מאוחדים – אין אפשרות אחרת אלא לנסח לעת עתה את תפקיד הציונות
ולא מטרת הציונות." נוסח הפשרה שהציע "ביצור מדינת ישראל, קיבוץ גלויות
בארץ ישראל והבטחת אחדותו של העם היהודי", עורר עוד מחלוקות פוליטיות. חברי
סיעת ברית הצה"ר־חירות דרשו שיכללו בה מפורשות שהעם היהודי יתרכז בגבולותיו
ההיסטוריים, ומנגד סיעת מפ"ם התעקשה על "קבוץ גלויות בארץ ישראל ומיזוגן
לעם עובד" (מתוך פרוטוקול הקונגרס, BK\12576).
טיוטת הצעות להחלטה למליאה שהגישה הוועדה לבעיות היסוד, ועליה מסומן
בכתב יד אילו החלטות הצעות אושרו ואלו נדחו LK12\51))
לצד המחלוקת, שתי הסיעות משני קצות הקשת האידיאולוגית הסתייגו תחילה
מהצעת הפשרה. מאיר גרוסמן, חבר ההנהלה מטעם חירות חשש כי "הדבר יביא לידי
הגבה קשה בעולם הציוני, אותה הגבה הנגרמת על ידי נסיגה שיש בה לרפות ידיים." אליעזר
פרי, איש מפ"ם חשש שתיפגע התמיכה בארץ כמוקד לציונות: "אם לא תוחלף
תוכנית באזל בתוכנית ירושלים... נשקפת הסכנה כי החזון הציוני הגדול יאבד את כוח
משיכתו בשביל חלקם גדולים בעמנו ויתנוון לכדי מפעל פילנטרופי" (מתוך פרוטוקול
הקונגרס, BK\12576).
צירי הקונגרס הכ"ג מצביעים במליאה, בנייני האומה, ירושלים. צלם:
פריץ שלזינגר PHSC\1205430))
למרות ההסתייגויות הרבות אושרה לבסוף ברוב קולות הצעת
הוועדה. לא הייתה זו הצהרה שנועדה להחליף את "תוכנית באזל", אלא כזו שהתאימה
אותה לצרכים העכשוויים של העם היהודי: להגדיר את תפקיד הציונות ואת תוכנית הפעולה של
ההסתדרות הציונית העולמית. נשיא הקונגרס ויו"ר ההנהלה הציונית בניו יורק,
נחום גולדמן, סיכם את הדיון (בידייש), בשעת לילה מאוחרת: "אם הקונגרס יכול
היה לערוך ויכוח כזה, מלא חילוקי דעות אידאולוגיים כה חריפים, ולפעמים בטון חריף
מאוד... יכול הקונגרס להתאחד בהצבעה פה אחד." אומנם סיעת חירות נמנעה, אך
כדבריו: "הרי דבר גדול הוא, והתנועה הציונית יכולה להתגאות בו... גם ללא
הגדרות יודע כל אחד מה היא הציונות ומה הוא ציוני" (מתוך פרוטוקול הקונגרס, BK\12576).
נשיא הקונגרס הכ"ג בירושלים נחום גולדמן, ולצדו ראש הממשלה דוד בן־גוריון.
בנייני האומה, 1951. צלם: פריץ שלזינגר (NSC\105973)
תפקיד הציונות ותוכנית הפעולה להסתדרות הציונית העולמית כפי שאושר במליאת
הקונגרס הכ"ג, מתוך פרוטוקול הישיבה, עמ' 583, אוגוסט 1951 BK\12576))
הדיונים על הגדרת מטרות התנועה נמשכו גם בשנים הבאות. רק לאחר עוד
ארבעה קונגרסים, בקונגרס הכ"ז (1968), אושרה סופית "תוכנית ירושלים"
המגדירה את יסודות התנועה הציונית ואת מטרותיה: אחדות העם היהודי, קיבוץ גלויות על
ידי עלייה מכל הארצות, חיזוק מדינת ישראל, שמירה על ייחוד העם היהודי והגנה על
זכויות יהודים בכל מקום בעולם.
תוכנית ירושלים שאושרה בקונגרס הכ"ז, 1968, פורסמה על גבי כרזה
מאוירת בשפות שונות (KRA\96)
~ פורסם ב- 27.10.2025 ~