ירושה עשירה בתצלומים

מאת: אילת הלל כהן־אורגד, יחידת חינוך והדרכה

מבוסס על ספרה החדש של דבורית שרגל, "אם יש לה מצלמה ביד היא לא מפחדת" (2025)

אנה ריבקין־בריק, באחד מביקוריה בישראל, 1965, אוסף אנה ריבקין־בריק (PHR\1167544)

אנה ריבקין־בריק, ילידת רוסיה, גדלה בשוודיה והחלה לצלם בנעוריה. היא נישאה לעיתונאי, הסופר והמתרגם יליד שטוקהולם, דניאל בריק, ציוני שפעל רבות גם למען יהדות שוודיה. ב־1929 פתחה סטודיו לצילום בשטוקהולם והחלה לפעול כצלמת עיתונות בעבור מגזין שוודי. מסעותיה הרבים בעולם, כולל בישראל, הניבו בין היתר סדרת ספרי ילדים מצולמים בשם "ילדי העולם" בשיתוף פעולה עם מספר סופרות ידועות, בהן אסטריד לינדגרן ולאה גולדברג. הספרים הפופולריים בסדרה הם "אלה­­־קרי הילדה מלפלנד" ו"נוריקו־סאן הילדה מיפן". בישראל יצרה את "מלכת שבא הקטנה", "הרפתקה במדבר" ו"מרים גרה בקיבוץ". צילומיה זכו להערכה רבה, והיא הציגה בתערוכות ברחבי העולם וגם בישראל.

"תמונות שהן לא רק עדות אנושית מרתקת, אלא גם יצירות אמנות ממדרגה ראשונה", מתוך עלון התערוכה "מסע סביב העולם בעין המצלמה" במוזאון תל אביב, פברואר 1969. (KH\60460)

באוסף אנה ריבקין־בריק בארכיון הציוני המרכזי שמורים עשרות אלפי תצלומים הקשורים בישראל, בציונות וביהדות, שצולמו על ידה החל מ־1946, עת הגיעה לארץ ישראל לראשונה, ועד 1970, כשהלכה לעולמה בתל אביב. ריבקין־בריק התעניינה בתיעוד השוליים של החברה – אוכלוסיות מקופחות ומוכרות פחות: היא תיעדה את חיי הצוענים בשוודיה, צילמה את האוכלוסייה הבדווית בארץ ואת העולים ממדינות ערב. היא הרבתה לתעד את פועלן של נשים חלוצות, כגון הפועלות במפעל אתא, בוויצו ועוד. אוסף התצלומים שלה עשיר ומגוון וכולל נגטיבים ותצלומים, מרביתם בשחור לבן וחלקם בצבע.

עולים מתימן במושב ברקת, 1963. צילום: אנה ריבקין־בריק (PHR\1164092)

מאז הקמתה, נעזרה קרן היסוד בצלמים מקצועיים לתיעוד פעילותה בארץ, ותמונותיהם שימשו לצורכי תעמולה ויחסי הציבור לפעולותיה הרבות. מחלקת ההסברה שמרה את הנגטיבים ואת הצילומים בקלסרים לפי נושאים, רשמה את המידע על התמונות וגיבשה נוהלי רישום ושימוש בארכיון הצילומים. במסגרת זו התקיימו מגעים בדבר מסירת אוסף התצלומים העשיר של ריבקין־בריק לקרן היסוד שנים אחדות לפני מותה המוקדם בגיל 62. קשה לקבוע בוודאות אם היו אלה אנשי קרן היסוד שפנו לצלמת בהצעה למסור אליהם את האוסף או שהרעיון הראשוני היה שלה, אך כבר בקיץ 1966 היא שלחה למנכ"ל קרן היסוד, ש"י קרויטנר, רשימה של ארכיון התצלומים שלה. על הפרק עמדה האפשרות כי האוסף יעבור לידי קרן היסוד ושהצלמת תקבל בעבורו תמורה, כפי שעולה ממכתבו של קרויטנר לאנה בנובמבר: "עשית נכון כששלחת לי רשימה של הארכיונים שלך. דסקסתי את הנושא הזה כשהייתי בבית בקיץ, אבל את יודעת... שהמצב בקיץ 1966 בישראל הוא תולדת המצב הכלכלי. אי אפשר היה לדון ברצינות בשום דבר שכרוך בהוצאות..."

המו"מ ביניהם נמשך, וכעבור כשנה וחצי, בספטמבר 1968 כתב לאנה יצחק רוגוב, מנהל מחלקת ההסברה בקרן היסוד: "אני שמח להודיעך שבפגישה שנערכה לאחרונה ביני למר קרויטנר, עכשיו מנכ"ל קרן היסוד, דיברנו שוב על הצעתך למכור לקרן היסוד את האוסף שלך של תצלומים על ישראל ויהדות. שנינו מרגישים שזה הרגע למשא ומתן על הֶסדר, ואם הצעתך עדיין בתוקף, אשמח לשמוע ממך מהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת." אנה השיבה לו: "אני מאוד מתעניינת בהצעתך באשר לאוסף התצלומים שלי על ישראל ויהדות. אני מצפה למשא ומתן איתך ועם מר קרויטנר כשאהיה שוב בישראל, ולמעשה אני מתכננת להגיע בסוף השנה הזו ותחילת הבאה. אני מציעה שאז נשוחח על כך."

"מצפה למשא ומתן" איגרת אוויר מאת ריבקין־בריק אל מנהל מחלקת ההסברה, 26.9.1968. 

משמאל: הלוגו של הצלמת על צדה האחורי של איגרת האוויר (KH\60460)​

כאשר הבשיל המו"מ כעבור חודשים אחדים, אך עוד טרם נחתם ההסכם למסירת האוסף, הזדרזה קרן היסוד להוציא הודעה לעיתונות, והיא פורסמה בעיתונים רבים.

"הגב' ריבקין־בריק תוריש את כל צילומיה הקשורים בישראל, הציונות ונושאים יהודיים", הודעה לעיתונות מטעם יו"ר קרן היסוד י. גולדשטיין, 17.2.1969 (KH4\60460)

הידיעה שפורסמה ב"דבר", 20.2.1969 (KH4\60460)

הסכם המסירה נחתם רק בספטמבר אותה שנה, במסגרתו נקבע כי הצלמת תורמת את האוסף לקרן היסוד, כולל ההדפסות והנגטיבים, למטרות שמירה ושימור האוסף. הצדדים הסכימו שהאוסף יימסר לקרן היסוד לאחר מות התורמת אבל לא יאוחר מסוף 1980, מה שיקרה קודם, וכי עד העברתו הסופית יישאר האוסף ברשות התורמת. הצלמת התחייבה להעביר רשימה מפורטת של כל הנגטיבים וההדפסות, ולתת מספר לכל אייטם וכל מידע נוסף לזיהוי התצלומים בתוך חצי שנה מחתימת ההסכם. עוד הוסכם כי כהערכה למחווה של התורמת, קרן היסוד תשלם לה $500 בשנה במשך עשור, עד 1979, ואם התורמת תמות בפרק זמן זה, הסכום יועבר לבעלה, דניאל בריק. הצדדים גם הסכימו על גובה התשלום שהקרן תגבה בעבור השאלת התצלומים לשימוש.

לאחר החתימה על ההסכם, טס רוגוב לשטוקהולם כדי לראות את האוסף וכן לנהל רשימות של תכולתו. בני הזוג בריק הזמינו אותו לארוחות בביתם, כהרגלם. בתחילת 1970 נפתח לאנה ריבקין־בריק חשבון בבנק המסחר ישראל־שווייץ בז'נווה, ולשם הועבר התשלום השנתי. אנה הנרגשת כתבה לרוגוב: "באשר לחשבון בז'נווה, אני לא ממש יודעת איך זה עובד. תאמין או לא, מעולם לא קיבלתי כזה סכום!" אנה הייתה צלמת מצליחה אך עסקי הצילום לא גרמו לה להתעשר.

עד אמצע מרץ באותה שנה הועברו החומרים – נגטיבים, קונטקטים ורשימות – לשביעות רצון קרן היסוד. פחות מחודשיים לפני מותה, ב־21.10.70 כתבה אנה לרוגוב את מכתבה האחרון ובו דיווחה לו על השלמת הרשימות. 

"כמו תמיד, מתגעגעת לישראל" מכתבה האחרון של אנה ליצחק רוגוב, 21.10.1970 (KH4\60460) 

אנה הגיעה לישראל בנובמבר 1970, בפעם העשרים. הייתה זו גם הפעם האחרונה. באמצע דצמבר נפטרה במפתיע ממחלת הסרטן. היא נקברה בבית הקברות בחולון, בסיוע קרן היסוד.

זמן קצר לאחר מותה של אנה כתבה מזכירתה, סוניה זוננפלד, מכתב לקרן היסוד, וטענה כי תצלומים אלה צריכים להישאר ב"פוטו ריבקין" בשטוקהולם יחד עם שאר האוסף, שינוהל על ידה ועל ידי אריק ברנדיוס, עוזרה של אנה. רוגוב המופתע ענה לה בתקיפות ב־29 בינואר 1971: "האוסף הוא רכוש בלתי ניתן לערעור של קרן היסוד, ויש למוסרו בהתאם להנחיותינו... לא נוכל להסכים לכך שהאוסף יישאר בשטוקהולם... האוסף הפך לרכושה של קרן היסוד מייד, והוא נשאר בחזקתה של אנה ריבקין־בריק באופן זמני... אני מבקש ממך לפיכך לפעול בהתאם להוראות..." במקביל, מיד עם היוודע דבר מותה שלח מנכ"ל קרן היסוד מכתב בהול לשגריר, שיבטיח את מימוש ההסכם.

"לבה היה עמנו תמיד ובגופה השתדלה להיות עמנו... אין זה מקרה שנפטרה פה ושזכתה להטמן באדמתנו" מכתבו של קרויטנר לשגריר ישראל ובשבדיה, 22.12.1970 (KH4\60460)

סוף טוב הכול טוב. האוסף הועבר לשגרירות ישראל בשוודיה, בוטח ב־50,000 דולר מפני כל נזק, נשלח בדואר הדיפלומטי והגיע בשעה טובה לידי קרן היסוד באפריל 1971. ברבות השנים, עם העברת ארכיון הצילומים של קרן היסוד לארכיון הציוני המרכזי, הועבר אליו גם אוסף ריבקין־בריק. אוסף התצלומים מונגש ברובו באתר הארכיון, ובימים אלה הוא עובר סריקה מחודשת.

אנה ריבקין-בריק במרכז, ולימינה אינגה טורסון שגרירת שוודיה בישראל בשנות ה-60 (PHR\1165699)

יצחק רוגוב, יליד 1936, שעלה לישראל מדרום אפריקה בגיל 23, זוכר את אנה ריבקין־בריק ואת ביקורו בבית הזוג בריק בשטוקהולם. בפגישה עימו ביולי 2024 בתל אביב סיפר לדבורית שרגל, מחברת הספר "אם יש לה מצלמה ביד היא לא מפחדת", שחיבב מאוד את אישיותה מלאת החיים של אנה ושהוא זוכר אותה בחיבה גדולה.

* מעוניינים לרכוש את הספר? לחצו על הקישור: https://dvoritshargal.com/product/book2/

 ​​~ פורסם ב- 28.5.2025 ~​​​​​

​​​​​​​​