"חנכה.
חג החשמונאים. בפעם הראשונה, מזה שש עשרה שנה, אני נושא מלה זו על שפתי בלי פחד
ורעדה". כך כתב בן יהודה בעיתון "הצבי" על הצרה אליה נקלע ימים
אחדים לפני חנוכה תרנ"ד (1893), שלאחריה היה חג האור והדרור מזוהה אצלו עם
חושך ועם מאסר - על הפרשה, שעוררה סערה בעולם היהודי.
הסיפור החל במאורע משמח: חמדה בן יהודה עמדה ללדת את בתם הבכורה,
ואליעזר לא היה פנוי לכתוב את המאמר הראשי בעיתונו "הצבי". חותנו, שלמה
נפתלי הרץ יונאס, חיבר במקומו מאמר בשם "מצוות צריכות כוונה", שבו הזכיר
את עלילות החשמונאים ואת גבורתם, ובסיומו כתב "לאסוף חיל ללכת קדימה!". משפט
תמים ממבט ראשון, אך היה מי שייחס לו כוונות רעות. המאמר הובא לידיעת המוערף,
הממונה הטורקי על הצנזורה, בצירוף תרגום לערבית, שפירש את המשפט באופן מילולי כקריאה
לאסוף צבא ולהתחיל מלחמה על המזרח, כלומר כנגד השלטון העותמאני.
אליעזר
בן יהודה (PHG\1001830)
המאמר השנוי במחלוקת של יונאס, שנדפס בדיווח על המקרה בביטאון "מכתבים
מארץ ישראל" שיצא לאור על ידי אגודת "בני משה", מארכיון דוד יודילוביץ
(A192\1172)
כיצד הגיע התרגום המפליל של המאמר למוערף? כאן הדעות חלוקות. בן יהודה
ותומכיו שיערו, כי ראשי היישוב הישן עשו זאת במטרה לסבך את בן יהודה ולגרום לסגירת
עיתונו "הצבי", כיוון שהרבה להשתלח בהם ובהישענותם על כספי החלוקה מעל
דפיו. מנהיגי היישוב הישן טענו מצדם, כי הצנזורה הטורקית הבחינה במאמר בעצמה. מחשש
לשלום הקהילה היהודית הזדרזו הרבנים יעקב שאול אלישר ושמואל סלנט לפרסם מחאה
פומבית ולהתנער מהכתוב בעיתון: "והננו מודיעים נאמנה שאנחנו ככל המון ישראל
היושבים בטח בצל ממשלת אדוננו מלכנו השולטן ירום הודו, הננו עבדים נאמנים למלכנו
האדיר... וכל הדברים האמורים במאמר הנזכר אין אחריותם עלינו ולא על שום איש מבני
ישראל זולת הכותב".
"לא
מלבבנו יצאו ולא בידיעתנו נכתבו" – מחאה גלויה, שפרסמו הרבנים אלישר וסלנט על
המאמר בעיתון "הצבי" (A192\1172)
התובע הכללי הזמין את אליעזר בן יהודה לחקירה, שנמשכה כשש שעות, ודוד
ילין שימש כמתרגם. למרות שאליעזר לא כתב את המאמר, ואף לא ראה אותו לפני פרסומו, החליט
התובע הכללי להעמידו לדין על הסתה. כעבור שנים סיפר בן יהודה, שרק כאשר נשלח למעצר
בכלא עד למועד משפטו הבין את גודל הצרה, שנקלע אליה.
בן יהודה הזדרז לעדכן את דוד יודילוביץ בעסק הביש: "דוד ידידי,
אני והצבי וחבת ציון ואולי כלל ישראל בארץ ישראל בצרה גדולה. הצבי נסגר, לא ידוע
לכמה, ואולי יבֻטל לגמרה. אני אעתר במשפט ואשלם קנס הרבה, ואולי אשב בבית האסורים
אפשר כמה שנים." הוא הופתע ממסקנת השלטונות, שיש במאמר קריאה למרד במלכות,
"אני מבולבל מאד" סיכם. על קשיי הלילה הראשון, שבו שהה בבית הסוהר הטורקי,
כתב כשנה לאחר מכן ליודילוביץ: "הנה תפסו הזבטיה בבגדי ויסחבוני לבית
האסורים. הנה החור לפני אשר העברתי שם את הלילה הראשון;
הה, מה נורא היה זה הלילה! הנה נבקע אור השחר, הנה בא ר' חיים ומבעד לסבכת הברזל
אני מדבר אתו והוא מבשר לי כי חמדה חיה, כי לא מתה מרוב צער ויגון!"
מכתב מאת בן יהודה לדוד יודילוביץ, שבו עדכן על
תוצאות החקירה שנערכה לו, י"ט כסלו תרנ"ד (A192\1146)
בנר שלישי של חנוכה, 5 בדצמבר 1893, נערך משפטו של בן יהודה באולם מלא
אנשים. אליעזר טען, כי העלילו עליו עלילת שווא ושהוא נאמן לסולטן ולממלכתו – אך
ללא הועיל. בפסק הדין נקבע, כי עיתון "הצבי" ייסגר ובן יהודה ויונאס יישלחו
לבית הסוהר למשך שנה באשמת קשירת קשר. לשניים ניתנה רשות לערער על פסק הדין בבית
המשפט העליון בביירות, ובינתיים שוחררו לביתם בערבות. בעקבות ההרשעה החליטו עסקני
העדה החרדית להחרים את בן יהודה ואת יונאס. חרם זה לא הטריד במיוחד את בן יהודה,
ובמכתב ליהושע אייזנשטט-ברזילי ציין, כי הוא "זכה" בחרם נוסף, וסיכם
בלעג "אשרי שזכיתי לכך". החרם החזיק מעמד ימים אחדים, ואז בוטל.
"כבר
ידעתם כי החרמתי עתה בחרם חדש. זה לי החרם השלישי בירושלים. אשרי שזכיתי לכך, בגלל
עבודתי בכל לבי לטובת קדמת עמנו פה!" מכתב מבן יהודה אל יהושע
אייזנשטט-ברזילי, י' טבת תרנ"ד (A25\46)
בקרב יהודים אחרים התקבלה הרשעתו של בן יהודה בכעס. גם בקרב אלה, שזכו
לביקורת ממנו בעבר. הם התייחסו אליו כאל "אסיר מדיני", שנאלץ להקריב קורבן
אישי על תמיכתו בתחייה היהודית, וזעמו על רבני ירושלים, שמסרו אותו לשלטונות. רבים
תרמו למימון המשפט ולתמיכה במשפחת בן יהודה, שמצבה הכלכלי הידרדר לאחר סגירת
העיתון. חברים באגודת "בני משה" פתחו בקמפיין גיוס כספים, ומערכת עיתון
"המגיד" פתחה חשבון מיוחד עבור המשפחה, ופרסמה מדי שבוע את שמות התורמים.
"רק
איש אשר לב-אבן לו לא ירגיש הפעם וישקוט במכונו כבלע ים צרה אחד מבחירי בני עמו
ובוניו כבן יהודה" - עיתון "המגיד" בקריאה לתרום לבן יהודה מתוך המאמר "עת
לעשות", 18.1.1894 (PR\40004)
לקראת הערעור בביירות ניסו רבים למשוך בחוטים על מנת להביא לזיכויו של
בן יהודה מתוך דאגה, כי דחיית הערעור תפגע ביחס השלטון ליישוב בארץ. במקביל, חילופי
האשמות בין החוגים השמרניים לחוגים הלאומיים בירושלים לא פסקו, וכולם רצו להביא את
הפרשה האומללה לסיומה. "חובבי ציון" ומנחם אוסישקין הפעילו קשרים בקושטא,
ואף גייסו כ-5000 פרנק שכר טרחה עבור עורך דין. גם משפחת רוטשילד הפעילה את אנשיה
בביירות לטובת זיכויו של בן יהודה.
אליעזר הפליג בספינה מיפו לביירות לקראת ערעורו, שנערך ב-2 במרץ 1894.
מערכת המשפט העות'מנית נכנעה ללחצים ולכספים, שהועברו אליה, ובן יהודה ויונאס זוכו
מכל אשמה. במברק, ששלח אליעזר אל יחזקאל סוכובולסקי ביפו ב-6 במרץ, כתב מילה יחידה
באנגלית-עברית: Zakai!. למרות
ביטול עונשם של השניים לא הסכים מושל ירושלים לחדש את הוצאתו לאור של עיתון
"הצבי", והוא חזר לפעול רק כעבור 14 חודשים. לאחר שובו לירושלים חיבר בן
יהודה מכתב תודה, ושלח אותו לכל מי שסייע לו במאבקו. "עוד רוחי נבוך, עוד לא
שבה נפשי למנוחתה" פתח, אך הרגיש שהוא חייב להודות לתומכיו: "חן חן לכם,
אדונים הנכבדים, ידידי היקרים, חן חן אלפי פעמים. בעזרתכם זאת לא את גופי בלבד
חלצתם מן המצר, מהבור אשר כרו לי עושי התועבה. גם רוחי, אשר כמעט חלש ויתיאש
מהיכלת להוסיף עבוד עוד לקדמת עמנו פה." הוא הוסיף, שכעת יילחם במשנה מרץ
לקידומה של ארץ ישראל.
מברק, ששלח בן יהודה מקושטא לאחר הדיון בערעורו ובו נכתב “Zakai”,
זכאי. (A192\1151)
מכתב תודה, ששלח אליעזר בן יהודה למנחם אוסישקין ולאחרים, שסייעו לו
במשפטו, ניסן תרנ"ד (A24\615)
שנים רבות נמנע בן יהודה מלכתוב על חג החנוכה ועל סמליו, מחשש שייקלע שוב
לצרה. לאחר מהפכת "התורכים הצעירים" ב-1908 והפתיחות, שננקטה בעקבותיה, הרגיש
בן יהודה בטוח יותר. הוא כתב מאמר בעיתון "הצבי", שתיאר את סיפור מאסרו,
וסיים בנימה אופטימית: "אבל הנה זרח לנו שמש החרות בכל הדרו. האח! כמה מרפא
הוא מביא בכנפיו, וכמה מתוק אורו! ... החג המתוק הזה שאני אוכל לקרא עתה בלי פחד
ומגור: חנכה, חנכה, חנכה!"
המאמר "חנכה" של בן יהודה, שפורסם בעיתון "הצבי"
16 שנה לאחר מאסרו, 18.12.1908 (PR\9092)
* לקריאה נוספת: “דבר עברית! חיי אליעזר בן יהודה”, מאת יוסי לנג, הוצאת יד בן-צבי, 2008.
~ פורסם ב- 19.12.2022 ~