עד למאה ה-19 לידה לא הייתה סיבה לצאת
מן הבית: לידת בית הייתה הנורמה. יולדות רבות ילדו בסיוע בנות משפחה, שכנות או מיילדת
שכונתית, שלרוב הייתה בעלת ידע עממי ולא רפואי, ורק במקרים חריגים נקרא רופא אל
הבית לסייע בשעת הלידה. בתחילת המאה ה-20, עם התפתחות הרפואה, ומתוך רצון להפחית
את שעור תמותת אימהות ויילודים בלידה או לאחריה החל תחום זה לעבור מדיקליזציה ולהיות
מוגדר במונחים רפואיים. תחילה הוחלפה המיילדת העממית במיילדת בית מוסמכת, ובהמשך הזירה בה התרחשה
הלידה עברה מהבית לבית חולים מה שהפך לנורמה, גם כאשר מדובר בלידה שגרתית. התפיסה,
שבית החולים הוא המקום המתאים ללידה, הפכה רווחת בעולם המערבי רק בתקופה שבין שתי
מלחמות העולם, ולאחר מלחמת העולם השנייה כבר התקבעה כנורמה. היישוב היהודי לא היה
שונה מבחינה זו.
תהליך המדיקליזציה של הלידה בארץ
ישראל התרחש במקביל להתפתחות הרפואה הציבורית בארץ. עם תחילת פעילות ההסתדרות
המדיצינית של "הדסה" בארץ ב-1913 נשלחו לירושלים ביוזמתה של הנרייטה
סאלד ובתמיכתו של נתן שטראוס שתי אחיות, שפעלו בקהילה. אחיות אלה העניקו גם שירות
מיילדותי מקצועי ליולדות וגם סיוע חומרי. במסגרת הסיוע, שהעניק ארגון "הדסה"
ליישוב היהודי בארץ בעקבות קשיי מלחמת העולם, נשלחה לארץ ב-1918 משלחת רפואית של 44 אנשי צוות ובראשה הנרייטה
סאלד וד"ר יצחק רובינוב. בין שאר פעולותיה ייסדה המשלחת גם תחנות לאם ולילד
וכן את בית ספר לאחיות אשר נפתח באותה שנה.
אחיות "הדסה" מטפלות בילדי גן בירושלים, שנות ה-20 (PHG\1002568)
התחנות לאם ולילד
תחנה ראשונה לאם ולילד, שהוקמה בירושלים
לאחר המלחמה תחת השם "תחנת טיפול ביונקים", נפתחה בעיר העתיקה ב-1920
בסיועה של "הדסה", והופעלה על ידי הסתדרות נשים עבריות. ארגון זה הוקם
באותה שנה ביוזמת בת שבע קסלמן, פעילת "הדסה" שעלתה ארצה. הסתדרות נשים
עבריות סייעה לנשים בתחומים שונים ובמיוחד לנשים הרות וליולדות. בראשית שנות
השלושים התאחד עם ויצ"ו. בתחנות לטיפול ביונקים התמקדו בטיפול ובהכוונה של
נשים בהיריון ושל אימהות לאחר לידה. כך החל ליווי הנשים בהיריון ובלידה על ידי
אנשי מקצוע, רפואיים ופרא-רפואיים, ועם הזמן היחס לאישה היה כשל "מטופלת".
לפי מדיניות "הדסה" מרגע שהאישה גילתה שהיא בהיריון, היה עליה לפנות
למעקב רציף בתחנה הקרובה למקום מגוריה. רעיון זה, שכיום הוא מובן מאליו, היה עדיין
חדש במחצית הראשונה של המאה ה-20. האישה ההרה התבקשה להגיע אל התחנה אחת לחודש לביצוע
בדיקות משקל, לחץ דם, דופק ועוד, ועל פי מדדים חיצוניים מדעיים אלה הוגדר מצבה,
וניתנו הנחיות מתאימות. עבור רוב נשות היישוב הייתה זו הפעם הראשונה, שהתנהלו כך
בהיריון.
תחנת "טיפת חלב" בירושלים, שהוקמה בידי המשלחת הרפואית של הדסה, ראשית שנות ה-20 (PHG\1020875)
בתחנות למדו האימהות נורמות היגיינה
ותזונה נכונה, שנתפסו כמיטיבים עם היריון, ולאחר שילדו גם כיצד להתנהל עם תינוקן.
הנורמות שהנהיגו בתחנות אפיינו את תפיסת ה"אימהות המדעית", או "האימהות
הרציונאלית", שהתפתחה בארצות הברית ובאירופה בסוף המאה ה-19. גישה זו עודדה אימהות
לרכוש ידע רפואי ומדעי, כדי שיגדלו את ילדיהן בצורה בריאה ו"נכונה". תפיסת
האימהות המדעית הושפעה גם מהנטייה, שהייתה רווחת בקרב המעמדות הגבוהים, להנחיל
תפיסות ואורחות חיים בורגניים למעמדות נמוכים יותר: ניסיונות לווסת את פעילות הגוף
ולהכתיב לו הרגלים חדשים, הנחיית האימהות הצעירות להניק במרווחי זמן קבועים ולהנהיג
לתינוק סדר יום ושעות שינה קבועות, וחלילה לא לפנק את התינוק יתר על המידה או לשאת
אותו על הידיים "יותר מדי" – פן יתרגל לכך, רחמנא ליצלן. בתחנות אף
הנהיגו תחרויות נושאות פרסים לנשים, שיישמו את ההנחיות המומלצות.
מהלך ההיריון, הלידה וראשית גידול התינוקות, שעד
אז נוהלו בטבעיות ובאוטונומיה מלאה של היולדת, עבר למעשה תהליך של "רגולציה",
והופקע במידה מסוימת מן האישה. היא הפכה מושא ל"חינוך" ולניכוס על ידי
גורמים מקצועיים, שנתפסו כבעלי הידע לנהלם כיאות.
בהתאם למגמה זו נשים שהיריונן לא התפתח
כיאות, או נחשב להיריון בסיכון, כמו גם נשים שהוגדרו במצב כלכלי ירוד, שהתנאים
בביתן נתפסו כלא כראויים ללידה מבחינה סניטרית או לוגיסטית, הופנו ללידה בבית
חולים, וניתן להן "כרטיס לידה". נשים במצב כלכלי שפיר ושהריונן הוגדר
תקין, הופנו למיילדת בית גם אם היו מעוניינות ללדת בבית חולים. כך הופקעו מהאישה
גם השיקולים הנוגעים לבחירת מיקום הלידה, והם הפכו להחלטה "מקצועית".
פתקה בנוגע למצבה הכלכלי של היולדת בעקבותיו מופנית ללידה בבית חולים (J113\6889)
כרטיס יולדת, שניתן לנשים לפני הלידה, עם המלצת רופא האם לתת לה מיטת אשפוז בבית חולים או לקבל שירות של מיילדת מוסמכת לביתה, 1926 (J113\6956)
גם ברטה לנדסמן, האחות הראשית במחלקת הרפואה
הציבורית של "הדסה" ומי שהייתה מופקדת על הקמת התחנות לאם ולילד, התלבטה
בנוגע לפעילותן, וכתבה על כך בדוח משנת 1926: "הנשים הפונות אלינו הן מכל
העמים והלשונות... ומביאות הן מארצות מולדתן את המסורת שלהן ואמונותיהן התפלות.
אכן, קורת רוח היא להיות עדת ראיה לעבודה במרכזים ... באיזו תשומת לב מקשיבות
הנשים ההרות לעצת האחות בנוגע להיגיינה האישית שלהן, לטיפול בשיניהן, לדיאטה שלהן, כיצד
להתרחץ בכל יום באמבטיא למרות מיעוט המים והעדר חדר אמבטיא. חלק גדול מהשעורים והעצות שהאחות משתדלת למסור לנשים אלו שונים בהרבה ולפעמים הם גם בניגוד גמור למסורת שנמסרה להן מדור דור ואכן קשה להם להבין כי המנהגים והכללים שאנו מורות להן הם עדיפים ומועילים יותר לבריאותן מהמסורת המקובלת בידן. [האישה ההרה] לאט לאט
משתכנעת כי הדרך שמראה לה האחות היא הטובה. ... תקוותנו היא לדור חדש ולילדי בתי
הספר אשר יהיו האבות והאמהות של מחר". היא פירטה בדו"ח על אודות פילוח
לידות הנשים, שטופלו בתחנות במחוז ירושלים בשנת 1926, והשוותה בין לידה בבית ללידה
בבית חולים: מתוך 651 לידות בשנה זו 357 נשים הופנו לבית חולים ו-294 לידות נערכו
בבית, כשהרוב המכריע מהן ילדו בבית בעזרת מיילדת מטעם "הדסה".
דו"ח מאת ברטה לנדסמן בנוגע לפעילותן של האחיות עם נשים עולות לקראת לידה, 20.6.1926 (J113\6956)
התחנות של "הדסה" סובסדו
חלקית על ידי ממשלת המנדט. בשנת 1927 פעלו ברחבי הארץ כ-17 תחנות, ובשנת 1944 הגיע
מספרן לכ-50. מאז 1922 גם "קופת חולים של ההסתדרות הכללית" החלה להפעיל
שירותים דומים, וב-1946 פעלו בארץ כ-106 מרפאות של "קופת חולים כללית"
אשר פעלו ברוח זו.
מיילדת הבית – ממיילדת עממית לאשת
מקצוע
המעבר מלידת בית ללידה בבית חולים
היה, כמובן, הדרגתי. בתי החולים, שהוקמו בארץ בתחילת תקופת המנדט, התקשו לקבל את
כל היולדות, ולכן מקרים, שנתפסו כלא מסובכים מבחינה רפואית, בכל זאת הופנו ללידת
בית. עם התפתחות הרפואה בארץ גם תחום זה עבר שינוי ניכר - במקום להיעזר במיילדות הבית המסורתיות שפעלו
בשיטות עממיות נעזרו הנשים במיילדות שקיבלו הכשרה מקצועית. עם פתיחת בית הספר
לאחיות של "הדסה" ב-1918 נפתחה בו גם תכנית להכשרת מיילדות מוסמכות.
תכנית הלימודים של המוסד כללה תכנים אקדמיים ומדעיים. התלמידות נדרשו להכיר את האנטומיה
של האישה ואת שלבי התפתחות העובר, להתנסות במתן טיפולים פרא-רפואיים ליולדת
וליילוד ולהבין היבטים רפואיים בתחום ההיריון והלידה.
דוגמא של תעודת מיילדת מוסמכת, שנות ה-20 (J113\178)
דו"ח, שכתבה ברטה לנדסמן בשנת
1927, מתאר את עבודתה היומיומית של מיילדת הבית המקצועית. היא מתארת את התנהלותה
של המיילדת בעת ביקור בית: עליה להכין את החדר ואת היולדת ללידה ולהמתין עמה במשך שעתיים לאחר הלידה.
על שירות זה המליצה לנדסמן לשלם למיילדת 50 לירות. לעתים המיילדת הגיעה לאחר שהלידה
כבר התרחשה, וכל שנותר לה היה לסייע ליולדת להתנקות וכן לנקות את החדר, תהליך שהיה
"מסובך יותר", כדבריה, ליולדת שילדה בכוחות עצמה. המקרים, שבהם היולדת לא
נעזרה בסיוע מקצועי, לא היו נדירים, שכן לעתים המיילדת לא נמצאה בביתה, בעת שהגיעו
לקרוא לה לתחילת הלידה.
דו"ח של ברטה לנדסמן על עבודת המיילדת, 22.2.1927 (J113\7839)
המיילדות שעבדו עם ארגון "הדסה"
עבדו לפי נהלים קבועים. בנוסף להיותן מיילדות מדופלמות, היה עליהן לבקר את היולדת גם
בימים שלאחר הלידה וללמדה כיצד לדאוג לתינוקה. הן בדקו את התנאים הסניטריים, שבהן
טופל התינוק וכן את היולדת עצמה. כך שימשה המיילדת גם מעין סוכנת ל"חינוך
מחדש" של האם להקניית נורמות התנהגותיות "מודרניות",
"נאורות", או בורגניות יותר.
פעילותו של ארגון "הדסה" הביא
לגידול מתמיד במספרן של המיילדות המוסמכות בארץ ישראל במהלך שנות ה-20. עם פרסום
"פקודת המיילדות", שחייבה קבלת רישיון לעסוק במיילדות מטעם מנהל מחלקת
הבריאות של ממשלת המנדט ב-1929, נוצרה הבחנה רשמית בין מיילדות מוסמכות למיילדות
עממיות. הפקודה אפשרה את המשך עבודתן של מיילדות בלתי מוסמכות לצד המיילדות המוסמכות,
אך לראשונות ניתנה אפשרות לעבוד רק באזורים מוגדרים
(שבהם לא פעלו מספיק
מיילדות מוסמכות או שלא מספיק נשים הרות פנו למסגרות מיילדותיות). הדבר התאפשר רק לאחר
שהתרשמו כי ניסיונה המקצועי והידע שהפגינה המיילדת הצדיק את מתן האישור.
פקודת המיילדות, 1929 (J113\178)
התמקצעות הרפואה הציבורית בארץ בעשורים
הראשונים של המאה ה-20 בהשפעת פעילותו של ארגון "הדסה" בארץ ישראל, הביאה
לשינוי גם בטיפול בנשים הרות וגם הליווי והטיפול בהן עבר מן הזירה הביתית אל
הרפואית וגם לתחום זה נכנסו גורמים מקצועיים. מטרת העל להפחית תמותת יולדות
ויילודים הושגה, אך לתהליך זה היו גם השלכות סוציולוגיות. היולדת הפכה למטופלת
פסיבית אשר ניהול הריונה מוכתב על ידי גורמים סמכותיים. קבלת מרותם שללה ממנה,
למעשה, את האוטונומיה להחליט בעצמה, והגבירה תחושות של הזרה כלפי ההיריון והלידה,
וכלפי המוסדות המטפלים.
* מבוסס על עבודת גמר לתואר מוסמך: לידה,
פיקוח והגוף הנשי, מדיקליזציה של הלידה בא"י בתקופת המנדט הבריטי (1948-1918),
שכתבה גבריאלה אדמון-ריק (2005), ושמורה באוספי הארכיון [BK\68069]