ספרים למכירה!

בעבר היו מוכרי ספרים עוברים בשווקים ובירידים עם צרור ספרים על שכמם, ומוכרים אותם לעוברים ולשבים. שכלול טכנולוגיות הדפוס והכריכה בסוף המאה ה-19 יחד עם עלייה בביקוש לספרים בקרב קהל משכיל הובילו לפתיחתן של חנויות קבועות לממכר ספרים. מוכרי הספרים היו מלומדים בתורה, חוקרים אקדמיים או אספנים, ובחלק מהחנויות מיקדו את הסחורה בתחומי התמחותם.

לעיתים רבות נמכרו בחנויות הספרים גם פריטי אומנות וציוד משרדי, בחלקן פעלו גם ספריות השאלה, ובעליהן אף עסקו בהוצאה לאור. היו חנויות, שנערכו בהן תערוכות אומנות והרצאות, והן שימשו כמרכז קהילתי. שם חנות הספרים נבחר לפי מיקומה, שם הבעלים, תחום ההתמחות או אידיאל מסוים, שבו דגלו הבעלים. לוגו (סמליל) החנות הודפס על גלויות, על ניירות משרדיים ועל תוויות, שהודבקו בחלק הפנימי של הספרים בזמן הרכישה. מרכיבי הלוגו משקפים את תקופת הפעילות ואת קהל היעד.

לוגו (סמליל) בית המסחר "תרבות" בראש החשבונית של העסק, ובו ניצב ספר פתוח על מעמד בסגנון עות'מני. החנות החלה לפעול בירושלים ב-1919, והרחיבה את פעילותה לערים נוספות. (S2\137)

צבי ברסקי, מהנדס כימאי בעברו, גילה את התוויות, שהודבקו על ספרים ישנים שרכש, והחל לאסוף מידע עליהן. לאחר מחקר בן עשר שנים פרסם את ספרו "חנות ותווית: מוכרי ספרים בארץ ישראל" (2019). הוא התחקה אחר חנויות ובעליהן, בעיקר בשלוש הערים הגדולות – ירושלים, תל אביב וחיפה. בספרו התבסס גם על חומרים מהארכיון הציוני, ועל כך הסביר כי: "הארכיון הציוני היה מקור שופע של מידע עובדתי ורעיוני חשוב וייחודי. ההסתדרות הציונית הייתה לקוח מוביל של חנויות ספרים בתחום המקצועי והעיוני בקנייה מרוכזת של ספרים, כתבי-עת ועיתונים עבור המשרדים והיישובים. לפיכך בארכיון הציוני יש תיקים המרכזים מסמכים הנוגעים בדבר."

חנויות הספרים היהודיות הראשונות בארץ ישראל נפתחו ככל הנראה בראשית המאה ה-20 ביפו, שהייתה באותה עת מרכז לציבור משכיל וחובב ספר. החנות הראשונה, שמכרה ספרים בעברית ובשפות אירופיות, הוקמה על ידי הלל שמעון קרוגליאקוב, "חובב ציון" מאוקראינה, שעסק בהוראה ואף קיבל הסמכה לרבנות. אחרי שעלה לארץ ב-1905, פתח ביפו "בית מסחר ספרים וכלי כתיבה".  כדי לפרסם את חנותו הפיק מחברות לתלמיד, שעליהן התנוסס שם החנות בעברית ובצרפתית. קרוגליאקוב היה גם מו"ל, ואף הוציא לאור את כתבי ברנר. חנותו שימשה מקום מפגש למורי בתי הספר ובכללם ש"י עגנון. ההצלחה הובילה את קרוגליאקוב לפתוח חנויות נוספות בשותפות עם אחרים ביניהם פלקוביץ בתל אביב וישעיהו קרלין בירושלים.

מחברת לתלמיד, שהפיק קרוגליאקוב לפרסום חנותו מ-1912. בשער המחברת מוצגים איורים של יפו והנמל, 

מגדל דוד וקבר רחל ודימויים אוריינטליים כמו גמל ובדואי. (AK800\1)

סוחר הספרים הראשון, שהקים חנות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים היה לודביג מאיר שעלה מגרמניה, שם עבד בחנויות ספרים וגם עסק בפעילות ציונית. ב-1908 הוא פתח בדרך יפו את "בית מסחר ואמנות כללי" בשותפות עם ד"ר היינריך ויזל. פרט לספרים נמכרו בחנות פריטים, שייצרו תלמידי "בצלאל". בזמן מלחמת העולם הראשונה נאלץ קרוגליאקוב לסגור את החנות ולשוב לגרמניה בעקבות צו גיוס, שקיבל במפתיע. הוא חזר לארץ ישראל עם עליית הנאצים לשלטון, ופתח את חנותו מחדש, ואז הפעיל בה גם ספריית השאלה באנגלית, בגרמנית ובעברית.

 

גלויה לפרסום החנות המחודשת של לודביג מאיר, ראשית שנות ה-30 (KKL5\6447)

לאחר מלחמת העולם הראשונה ובעקבות חנוכת האוניברסיטה העברית נפתחו חנויות ספרים חדשות, שהתמחו במדעים, ביהדות ובמחשבת ישראל. אלברט (אברהם) פופר, שעלה מגרמניה עם ניסיון במכירת ספרים, עבד תחילה בספרייה הלאומית, ובראשית 1930 פתח את חנותו "דיואן" (Divan). החנות מוקמה ברחוב יפו בסמוך לבית קפה וגלריה כחלק ממרחב תרבותי, ושימשה כמקום מנוחה ודפדוף בספרים למבקרים ולתיירים. הוצגו בה יצירות של אמני “בצלאל”, וקטלוגים של תערוכות בבצלאל הוצאו לאור יחדיו על ידי "דיואן" ו"בצלאל. פופר עסק גם במו"לות, וייצר מוצרים איכותיים וייחודים, שזכו להצלחה כמו משחק לוטו של צמחי ארץ ישראל, אלבום צילומים של העיר העתיקה, ספר לימוד עברית ועוד. "דיואן" נסגרה ב-1938 אחרי פשיטת רגל, ובמקומה פתח פופר חנות חדשה בשם "איגרתא", שפעלה עד סוף המנדט הבריטי.

פרסום של חנות "דיואן" בחוברת על תערוכת רפרודוקציות "מיצירות גדולי האמנים הקדמונים והחדשים" 

של בצלאל, 1931 (A605\402)

לוגו חנות הספרים “דיואן" על גלויה מאת פופר, שנשלחה אל הלשכה הראשית של קרן קימת לישראל 

בצירוף מפה עם מיקום החנות לצד קולנוע "ציון" וקפה "וינה", ראשית שנות ה-30 (KKL5\6447)

הקמת האוניברסיטה העברית עודדה גם את יחזקאל סטימצקי, שהגיע לירושלים מלטביה כתייר והחליט להישאר, לפתוח חנות ספרים. מאוחר יותר פתח סניפים גם בחיפה, בתל אביב ובביירות שבלבנון, אך סניף ירושלים נותר הסניף המרכזי. חנויות הספרים הפעילו גם ספריות השאלה, ונמכרו בהן מוצרים נלווים כמו עיתונים, תמונות, גלויות ומשחקים. ב-1933 נפתחה בצמוד לחנות הירושלמית גלריית אומנות, שהפכה לאחת מהמובילות בעיר. סטימצקי זיהה את הצורך בקרב תושבי הארץ להתמצא בשפות, והדפיס מילונים, מדריכי תיירים, מפות ושיחונים בעברית, בערבית, באנגלית, בגרמנית ובשפות נוספות. הסניפים, שפתח בארצות ערב, הפסיקו לפעול ב-1948, אך רשת החנויות שבבעלותו הפכה לגדולה בישראל. 

"ת.ד. 922 בירות, סוריה" גלויה לפרסום בתי המסחר לספרים ועיתונים "סטימצקי", 1929 (J95\317)

המתיחות בארץ בעקבות המאורעות בתרפ"א ובתרפ"ט גרמה למעבר חנויות הספרים היהודיות מהעיר יפו לתל אביב השכנה. תל אביב הלכה והתפתחה, ובשנים הבאות נפתחו בה חנויות ספרים נוספות. כך נפתח בית המסחר לספרים עבריים "למען הספר" ביוזמת "אגודת הסופרים והספרות העברית בארץ ישראל" וראשי העיר תל אביב. "למען הספר" פעל מ-1925 ועד ראשית שנות ה-30, והתמקד במכירת ספרים עבריים. בעיר העברית הראשונה הקפידו על השימוש בשפה העברית, ולפיכך הלוגו והתווית של החנות – ושל חנויות תל אביביות נוספות – נכתבו בעברית בלבד.

דוכן "למען הספר" בשוק הספר העברי, 1926, צילום: שמואל יוסף שוויג (PHG\1000548)

בית מסחר לספרים "מוריה" נפתח בתל אביב ב-1927 כשותפות בין חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי והזוג ברכה ומאיר פלאי. שם החנות שימר את שמה של הוצאת הספרים של ביאליק עוד מהימים, שבהם גר באודסה. "מוריה" זכתה להצלחה, שבעקבותיה הוקמו סניפים נוספים בחיפה ובירושלים. החנות נסגרה ב-1932, ובמקומה נפתחה הוצאת הספרים "מסדה" בניהולה של ברכה פלאי, שבה ראו אור תנ"ך גורדון והאנציקלופדיה העברית.

מכתב מאת בית מסחר לספרים "מוריה" אל מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית בנוגע להזמנת 

ספרי לימוד, 1930 (J17\739)

קטלוג "כל-בו" של בית מסחר והוצאה לאור "מסדה" מ-1933 הציע לרכוש ספרים בתשלומים חודשיים לבחירה מתוך "ספרייה העשירה ביותר במבחר הספרים שלה, הכוללת יותר מ-1000 שמות של ספרים, מהם חדשים, שזה עתה הופיעו, ומהם קודמים שרובם נעשו כבר ליקרי-המציאות." הרוכשים קיבלו במתנה את ספר האומנות "שיר השירים" שאייר זאב רבן (KKL5\6447)

עם "עליית הייקים" לתל אביב בעלייה החמישית היא הפכה לעיר גדולה בסגנון אירופי, שחנויות ספרים פרחו בה. העולים מגרמניה, שלמורת רוחם של התושבים הוותיקים לא הקפידו על השימוש בשפה העברית ושימרו את התרבות הגרמנית מארץ מוצאם,  ורכשו ספרים בגרמנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנית הפכה לשפת האויב, רבים עברו לקרוא ספרות אנגלית, והביקוש לספרות בגרמנית ירד.

פרסום לתערוכת ציורים של אברהם ישכיל בבית מסחר ספרים "רינגרט" (A605\476)

​​​​