עבודת הנוער

חנה אשווגה, חניכת עליית הנוער בקבוצת רודגס, כותבת להוריה

חבלי הקליטה בארץ, הגעגועים למשפחה וחיי השגרה של חניכי עליית הנוער, שהגיעו לארץ בראשיתו של מפעל זה, משתקפים בעשרות מכתביה של הנערה חנה אשווגה [2011-1919] להוריה ולאחיה, שנותרו בפרנקפורט בשנים 1938-1934, כשברקע עליית הנאצים והרוחות הרעות שנשבו בגרמניה.
 

חנה נמנתה על אחת מקבוצות הנערים הראשונות, שהגיעו לארץ במסגרת עליית הנוער. עליית הנוער החלה לפעול בגרמניה ביוזמת רחה פראייר, ציונית מעשית, סופרת ומשוררת, במטרה לסייע לנערים יהודים, שפוטרו מעבודתם. פעילות הארגון צמחה בחסות ההסתדרות הציונית, ובראשו עמדה הנרייטה סאלד, פעילה ציונית בארצות הברית.
 

הנרייטה סאלד עסקה בגיוס הורים, שיהיו מוכנים לאפשר לילדיהם לעלות לארץ לבדם. נוסף על החשש מפני הלא נודע – בגרמניה ובארץ ישראל – נדרשו ההורים להפקיד מראש סכומי כסף גדולים למימון לימודים והוצאות הקיום של הילדים. במקביל היא פעלה להשגת סרטיפיקטים מממשלת המנדט ולהבטחת מקומות מתאימים, שיקלטו את הנערים בארץ. סאלד עמדה על כך שהנערים והנערות יעברו הכשרה קצרה בגרמניה, שכללה לימודים עיוניים ועבודה חקלאית, כדי לבחון את התאמתם למסגרת החדשה. קבוצת הנערים והנערות הראשונה הגיעה לארץ בפברואר 1934, ונקלטה בקיבוץ עין חרוד. חנה ויתר הנערים שהגיעו עִמה השתייכו לתנועת "ברית החלוצים הדתיים" (בח"ד) ונקלטו בקבוצת רודגס (לימים קיבוץ יבנה), ששכן אז בסמוך לפתח תקווה. הייתה זו המסגרת הראשונה, שקלטה את בני הנוער מן המגזר הדתי.
 

קיבוץ רודגס בראשיתו (כיום המבנים משמשים את כפר הנוער אמי"ת פתח תקווה), 1935, צילום: ד"ר פרנץ אקשטיין (PHAL\1620750)
 

חנה נפרדה מהוריה בפרנקפורט בדרכה לארץ בנובמבר 1934. את המכתבים הראשונים היא כתבה במהלך הנסיעה, ובהם שיתפה בחוויות הדרך:

"יש לי תא מאוד יפה ומרווח, שתי מיטות, אחת מעל השנייה, ארונית ליד כל מיטה, ארון ומגירות ולפני הכול שני כיורים עם מים זורמים, וזה בכלל נהדר... האונייה שלנו היא כעין מלון גדול. אני חושבת שהיא יפה בהרבה מהאונייה שלך אבא'לה. דבר לא חסר" (29.11.1934)

​את המכתב כתבה בהמשכים עד שהגיעו מול חופי הארץ: "לפנות בוקר נראתה הארץ. השחר עלה מהר. זריחה נהדרת ואז כבר נראה החוף. לכתחילה הייתי מאוכזבת מעט. רק הרים ללא צמחיה. דרך אגב, כבר בשעה 2 לפנות בוקר ראינו את מגדלי האור של חיפה. חוץ מזה שום דבר". 
 

כעבור כמה שבועות כבר נשמעה נלהבת יותר ממראות הארץ:

"הנוף כאן מאוד יפה. מהבתים שלנו אנו משקיפים על הרי אפרים והרי יהודה. בבוקר כאשר השמש זורחת במלא צבעה האדום וההרים עצמם כחולים, אזי המראה הוא נפלא... כמה יפה הכול אבל לצערי קשה לתאר את היופי, ועל כך אני תמיד מצטערת. חייבים לחוות את הנוף הארץ ישראלי". (22.1.35)
 

הקיבוצים ומוסדות החינוך שקלטו את הנערים והנערות נדרשו להכין עבורם מגורים הולמים בבתים שנבנו במיוחד עבורם ומערכת תומכת. רבים מהנערים מגרמניה התקשו להסתגל לתנאים החומריים והתברואתיים בארץ, ואף סבלו ממחלות. רוב מכתביה של חנה מציגים חוויה שונה:

"את העיקר כמעט שוב שכחתי, אתמול והיום ניקיתי את ארבעת בתי השימוש! אל תשאלו כמה קשה היה לי להתגבר על התנגדותי הטבעית לעשות כן! .... שבוע עושה זאת הקבוץ ושבוע עושה זאת הנוער... (8.1.35)

"אמאל'ה, את אומרת שלטפל בכביסה זו עבודה קשה מדי עבורי. אל תכעסי, אבל אל תצחיקי אותי. אצל משפחת ווכר עבדתי קשה יותר. הרי העבודה אינה מאמצת כלל". (14.1.35)

למרות שחנה שגדלה במשפחה משכילה ובורגנית, היא התלהבה מעבודתה בפרדס, מענפי המשק המרכזיים, ועל החוויות החדשות כתבה במכתב נוסף:

"... עבדתי בשבוע שעבר וביום ראשון בקטיף. מובן מאליו שביום הראשון הייתי מאוד מתוחה כיצד אגש לעניין, אבל זה הלך נפלא... ביחד עם עוד בת מהקבוץ הלכתי לפרדס בו בדרך כלל עובדים רק ערבים. כלומר באריזה עובדים יהודים אבל בקטיף היינו אנו היהודים היחידים. בתחילה הרגשנו נבוכות אבל בהמשך כבר לא שינה לנו... לקחתי את המספרים, סוג של קוצץ, וניסיתי. מהר מאוד תפסתי את העניין...בזמן הקטיף חייבים להיות מאוד זהירים, כדי לא לפגוע בפרי, אחרת הוא עלול להירקב ועלול להדביק את יתר הפרי. הציפורניים צריכות להיות גזורות קצר קצר. בבוקר הפרדסן בודק את הידיים ואם הציפורניים ארוכות אזי הוא מקצץ אותם עם מספרים גדולות, מעשה שעלול להיות מאוד לא נעים".

  

חנה אשווגה במכתב להוריה ולאחיה, קיבוץ רודגס, 31.1.1935, עמוד ראשון מתוך שישה (6A564\)

 נערים מעליית הנוער בפרדס בקיבוץ רודגס (NKH\483304)
 

בתגובה למכתב ולחבילה שקיבלה מההורים כתבה:

אינכם יכולים לתאר לעצמכם כמה הצחיקו אותנו כסיות הגומי! הרי עם דברים כאלה אי אפשר לעבוד! בשביל מה יש מים? לא איננו עדינים כאלה, איננו בובות! רוב תודות על כל פנים חבל על הכסף! לעומת זאת אני כבר שמחה לקראת יתר הדברים, בפרט השוקולדה!" (31.1.1935)
 

בקבוצת רודגס, התיישבות צעירה שהוקמה על ידי בוגרי בח"ד מגרמניה, שמחו לקלוט את הנערים ואת הנערות שסייעו בענפי המשק השונים. חנה, שנמנתה עם הקבוצה השנייה שנקלטה במקום, סיפרה להוריה על עבודתה במכבסה, על התורנויות במטבח ובחדר האוכל, ועל כך שהיא משתוקקת לעבוד בלול.
 

חניכת עליית הנוער מגרמניה, ככל הנראה חנה אשווגה, בלול בקיבוץ רודגס אמצע שנות ה-30.

אוסף קרן היסוד (NKH\483297)
 

 חניכת עליית הנוער מגרמניה בקיבוץ רודגס אמצע שנות ה-30 (2NKH\48330)

סדר היום של הנערים והנערות התחלק בין עבודה ללימודים - בחלק מהימים למדו בבוקר ועבדו אחר הצהרים ובחלק להיפך. הנערים למדו עברית, וחנה אף שילבה במכתביה מספר מילים בעברית.
 

חניכי עליית הנוער מגרמניה בקיבוץ רודגס אמצע שנות ה-30 (NKH483295)

נראה כי ההורים חששו שהעבודה תופסת מקום נרחב מדי, ופוגעת בלימודי הנערים: 

"את יודעת אמאל'ה, ברור לחלוטין שכאשר עובדים 6 שעות אזי מתייחסים קודם כל לעבודה המעשית. אבל אם למשל עובדים בשעות אחר הצהרים ובשעות לפני הצהרים לומדים, אזי אני סבורה שהמצב אינו כך. יותר קל להתרכז בלימודים לפני הצהרים מאשר לאחר שעות העבודה, הרי זה טבעי לחלוטין"... (13.6.1935)
 

המסגרת החינוכית כללה גם יציאה לטיולים ברחבי הארץ. ארבעה חדשים אחרי שהגיעו לקיבוץ יצאו הנערים לסיור מודרך בירושלים ובאזור ים המלח. בירושלים צפוי היה להדריך אותם ישעיהו ליבוביץ, כפי שדיווחה חנה להוריה לפני שיצאו. 
 

בחודשים הראשונים חנה נהנתה מהדברים שהביאה איתה מהבית – כמו קרם ניוואה וכלורודנט ומהחבילות שההורים שלחו לה ובהם שוקולדים, סוכריות, שקדים בושם וכסף. אך כשאלה נגמרו –  הסתפקה במוצרים הקיימים בארץ. ביוני 1935 כתבה: "זה עתה הייתי במיוחד בתל אביב כדי להביא דבר מה, וזה לא היה בנמצא! 5 גרושים הלכו לטמיון..."
 

חנה משתפת את הוריה בפרטים הקטנים ובענייני היום-יום, כמו לבוש וקניות: 

"אמאל'ה תשמעי: לפסח בודאי אקנה לעצמי שמלת ארץ ישראל מהכסף שאת תקבלי מד"ר ו. ומהעלמה קיילס. האם את מתנגדת? נא תשובתך. לשבתות נותרה לי רק הורודה, אותה כיבסתי היום. תקוותי היא שהיא לא התכווצה, ולאחר שעות העבודה את שמלת הפרחים שאיש לא אוהב לראות עלי. אבל אין דבר!! כל היתר לא מתאים, מחוץ לעובדה שאין הרבה. יש כאן שימוש אין סופי של שמלות קיץ. אם כן מה דעתך? זה בודאי לא יהיה בזבוז". (אביב 1935)
 

הנערים והנערות השתלבו גם בחיי החברה והתרבות בקיבוץ ונהנו מן האפשרויות במקום: 

"אם אתם חושבים שרק אתם נהנים מפטיפון, אזי אתם טועים. לנו בקיבוץ יש פטיפון טוב מאוד עם תקליטים טובים, כגון הבלתי גמורה של שוברט. בשבוע שעבר ערכנו ערב של מוזיקה, היה נהדר... כמו כן בקיבוץ יש מקהלה טובה מאוד... דרך אגב גם אני משתתפת במקהלה ואני נהנית ללמוד שירים חדשים". (22.1.1935)
 

"השבוע היינו ב'נשף' [המילה נכתבה במקור בעברית] לרגל יום הזיכרון למותו של ארלוזורוב. היה ממש חגיגי. קודם כל היו המוני אדם. היו אלה הטיפוסים של פלשתינה העובדת. קודם נגנה ושרה מקהלת פתח תקוה את הרקוויאם של מוצרט. מאוד הייתי רוצה להאזין לזה פעם נוספת. אחרי כן דיבר סרני על ארלוזורוב בעברית נהדרת, אותה הבנתי כולה. מאוד הייתי שמחה על כך. אחרי כן שרו את האינטרנציונל, את התקווה ואת תחזקנה. לבסוף גירדנו כמה פיאסטרים כדי לאכול גלידה ונסענו הביתה". (19.6.1935)

חודשיים אחר כך כתבה: "הייתי רוצה לקרוא את "היסטוריית האנושות" יש לנו אותו בספריה. לאחרונה קראתי את "ראובני" [""ראובני שר היהודים] של ברוד ואחרי כן את "הר הקסמים" של מן". (8.8.1935)
 

חוויות גיל ההתבגרות עברו על חנה ועל חבריה רחוק מההורים והמשפחה, ואת החששות והלבטים חלקו במכתבים. חנה שיתפה את ההורים ברגשותיה: "כן, באופן שולי לחלוטין, אני עכשיו בת 18. חבל, כי כאשר האנשים העריכו אותי יותר מבוגרת, תמיד הייתי גאה לומר שאני רק בת 17. גם זה עבר! וכאשר את בת 18, אזי כבר הולכים לקראת ה-20... וכך מזדקנים". (6.8.1936)
 

ההורים הרחוקים התעניינו בעדינות על הקשרים החברתיים והרומנטיים של חנה, ועל כך השיבה: 

"אבאל'ה, מדוע שאכעס על גילוי הלב שלך? זה הרי היה מגוחך. אני מבינה אתכם מצוין. אבל תאמינו לי, אילו היה כך, אזי הייתם יודעים זאת. אם לא אתם, אז מי? הייתה תקופה שהייתי ביחסים מיוחדים עם בחור מסוים מהקבוץ, אבל זה היה טוב וטוב שהיה... אל תדאגו, עוד אספיק ליפול בפח של מישהו!!" (10.12.1936)
 

חברי קיבוץ רודגס עברו מאזור פתח תקווה להתיישבות במקום חדש בשפלת החוף שם הקימו את קיבוץ יבנה – הקיבוץ הדתי הראשון. חנה וחבריה לא המשיכו עִמם. הם ביקשו לייסד מקום חדש, התארגנו במסגרת נפרדת, וקראו לעצמם "קבוצת אריה". היא שיתפה את ההורים בלבטים ובחוויות מתחנות הביניים של הקבוצה בכפר יונה ובחדרה: "עכשיו הגענו לכאן סופית. [לחדרה] וחוץ מזה, לגמרי דרך אגב, נגמרה תקופת "הנוער"!! התקופה עברה במעוף. לפעמים כאשר אני חושבת על היותי כאן כבר שנתיים, נהיה לי משונה! הזמן עבר כה מהר. אילו הזמן הזה היה שוב לפני, בוודאי הייתי מנצלת אותו אחרת". (24.9.1936)

בוגרי עליית הנוער חברי "קבוצת אריה" עוררו עניין רב, ובחורף 1938 זכו לביקור של הלורד הרברט סמואל. חנה מתארת את ההכנות הקדחתניות ואת ההתרגשות מהביקור וגם משועשעת מהציפייה לקבלת סיוע:

"לורד סמואל הגיע עם שתי מכוניות ועם משטרה. התלוו אליו אשתו בנו וכלתו. הכול הבריק אצלינו... לגברת סמואל הוגש זר שושנים וציפורנים... זה היה משהו... מי ייתן ויצא לנו דבר מה מזה. גועל נפש כמה אני חומרנית – אבל אני חושבת שלא. ותארו לעצמכם... אחת המכוניות של הנציב נתקעה בבוץ... מגיע להם, שיבנו לנו כביש!"

בתקופה זו הלך והתהדק הקשר בין חנה לבין לייזר שמיר, מן הנערים הבולטים בקבוצה, והם הפכו לזוג. בל"ג בעומר תרצ"ט, מאי 1939, הצטרפה הקבוצה למייסדי קיבוץ שדה אליהו, וחבריה עלו אִתם על הקרקע במסגרת "חומה ומגדל", שם גם נישאו בני הזוג והקימו משפחה עניפה. חנה הקימה את ענף הלול בשדה אליהו.

כבר במהלך 1938 חנה הפצירה בהורים לעלות לארץ, והתחילה לפעול בעצמה להשגת אישורי עלייה עבורם (סרטיפיקט). בשונה מרבים אחרים הוריה הצליחו לעלות לארץ, כפי שמעידה גם רשימת העולים באונייה 'ירושלים', שהגיעה לנמל חיפה בפברואר 1939. 
 

רשימה שמית של עולים באונייה "ירושלים", ביניהם הוריה של חנה, פברואר 1939 (S104\592)  

המכתבים נשמרו והגיעו יחד אִתם לארץ, ולימים נמסרו לארכיון על ידי גדעון שמיר, בנה של חנה. חנה נפטרה בספטמבר 2011. (תרגום המכתבים באדיבות המשפחה).

​​​​

* תודה לגדעון שמיר על הסיוע בהכנת הכתבה