ילדות של פעם: גני ילדים ביישוב

גן הילדים המודרני, כפי שהוא מוכר לנו כיום עם ארגז החול, פינת המשחקים, שיעורי המוזיקה והריתמיקה והקישוטים הצבעוניים, הוא למעשה המצאה חדשה. ראשיתו רק במחצית השנייה של המאה ה- 19. הוא נוסד על ידי הפדגוג השוויצרי פרידריך פרבל (1852-1782), שהאמין כי תהליך החינוך והתרבות צריך להתחיל עוד לפני הכניסה לבית הספר. ב-1837 הקים את "המוסד למשחק ופעילות" - מוסד פורץ דרך שהוקדש לחינוך פעוטות, ששמו משקף את גישתו של פרבל, שלפיה ובה יש להעניק לילדים סביבה בה יוכלו לשחק באופן חופשי לשם התפתחותם התקינה. גישתו ותבנית המוסד שייסד הפכו פופולאריים בחוגים פדגוגיים באירופה. ב-1873 הוקמה בברלין מדרשת פסטלוצי- פרבל אשר הפכה למוסד מוביל בעיצוב דמותה של הגננת בגן הילדים המודרני. תלמידות המוסד קיבלו הכשרה פדגוגית, פילוסופית, מדעית ובתחומים נוספים.

ביישוב היהודי בארץ הושפעו גם כן ממגמה זו, וגני ילדים, שהחליפו את ה"חדר" המסורתי, החלו להיפתח כבר בעשור האחרון של המאה ה-19, אם כי עדיין היו שונים מן הגנים המוכרים כיום. רובם היו ממוקמים בתוך מבנה בית הספר. בחדרי הגן היו ספסלים ושולחנות ארוכים בנוסף לשולחן ולכיסא למורה ולוח. השיעורים החלו והסתיימו בצלצול, ובעיקר לימדו בהם עברית. היה זה, למעשה, מעין בית ספר לילדים קטנים.

 
גן ילדים ביפו, תחילת המאה ה-20 (PHAL\1600007)

מועדון ארוחת הבוקר

בתחילת המאה ה-20 החלו להגיע ארצה גננות ואנשי חינוך, שהוכשרו ברוח שיטתו של פרבל. הם דרשו לשנות את אופיו של גן הילדים, ליצור הפרדה בינו לבין בית הספר ולהנהיג בו שיטת לימוד, המתאימה לגיל הרך. ב-1909 הקימה בירושלים חברת "עזרה" הגרמנית את הסמינר הראשון לגננות. בסמינר לימדו, בין השאר, המחנך דוד ילין, (אשר יזם את הקמת הגן העברי הראשון בירושלים שנים אחדות קודם לכן), וחסיה פיינסוד-סוקניק, ממובילי החינוך לגיל הרך, אשר הקימה ב- 1913 את גן הילדים העברי הראשון מטעם מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. בגן זה הונהגה, לראשונה, אכילת ארוחת בוקר בצוותא של ילדים, שהוגשה להם על ידי צוות הגן. ​

ב-1914, פתחה פיינסוד בית מדרש נוסף לגננות בירושלים במטרה להכשיר גננות לגן עברי "למהדרין", שבו למדו בעברית תכנים עבריים תוך שימת דגש מיוחד על שימוש בחומרים ספרותיים, כגון שירים, דקלומים וסיפורים בעברית. פיינסוד-סוקניק הייתה מחלוצות החינוך הפרוגרסיבי בארץ, ותרמה להכנסת עקרונות שיטת מונטסורי לחינוך לגיל הרך.

חבר המורים של סמינר הגננות בניהולה של חסיה פיינסוד-סוקניק בירושלים, בתחילת מלחמת העולם הראשונה. פיינסוד-סוקניק שלישית מימין בשורה האמצעית. באותה שורה, רביעי מימין - דוד ילין (PHAL\1416678)

ילדים בגן ילדים ברחובות אוכלים ארוחת בוקר משותפת, ראשית שנות השלושים. (PHG\1000872)

הגננות החדשות, ופיינסוד-סוקניק בראשן, תרמו רבות לשינוי דמותו של הגן ביישוב. הן החליפו את השיעורים המובנים והפרונטאליים בשיטת הנושאים, שלפיה תחום מסוים נלמד בדרכים בלתי אמצעיות בעבודה פרודוקטיבית ובמשחק חופשי. השולחנות הארוכים הוחלפו בשולחנות קטנים ואינטימיים יותר, הילדים ישבו זה מול זה בחבורה, והגננת ישבה ביניהם. ניתן דגש רב למשחקים ולפעילויות בחוץ, להתנסות בחמרים ומים,  לשירים, לסיפורים, ללימודי מוסיקה, להכרת הצומח וגם להנחלת תרבות עברית, יהודית וציונית.

גן ילדים בירושלים, 1907. השולחנות הארוכים הוחלפו בשולחנות קטנים בהם הילדים יושבים זה מול זה, והגננות יושבות עימם. (PHPS\1337388)

גן ילדים בתל אביב, 1930. הילדים והגננת במשחק בובות (PHG\1012999)

גן ילדים בנחלת שבעה, שנות ה-20.  ילדות עוסקות ב"כביסה". (PHG\1003501)

ילדות לדוגמה

דמות נוספת, שהשפיעה על  התפתחות החינוך לגיל הרך, הייתה יחיאל הלפרין. הלפרין (1880-1942),  מחנך עברי בוורשה, פתח ב-1909 את הגן העברי הראשון  מחוץ לארץ ישראל, וניהל את הגן יחד עם אשתו, פנינה הוכברג. במקביל פתח בסמוך לגן סמינר לגננות במטרה להכשיר אותן ברוח שיטותיו של פרבל, כדי שישתלבו בהקמת גנים עבריים בארץ ישראל. הגננות למדו חינוך, פילוסופיה, התעמלות לגיל הרך, ספרות עברית ונושאים נוספים. הלמידה התקיימה בעברית בלבד. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הועבר הסמינר לאודסה. בין מורי הסמינר היו גם חיים נחמן-ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

יחיאל הלפרין ותלמידות הסמינר לגננות בניהולו בוורשה, 1914 (PHZPR\1252293)

תלמידות הסמינר לגננות של הלפרין בוורשה, בשיעור התעמלות (PHZPR\1252294)

ב-1919 עלו אשתו וילדיו של הלפרין לישראל סיפונה של האנייה "רוסלאן", והוא הצטרף אליהם כעבור שנה. הוא הפך למפקח הראשון לגיל הרך של גני המחלקה לחינוך של הוועד הלאומי, (פרט לגנים בירושלים, שעליהם פיקחה חסיה פיינסוד-סוקניק). הוא היה אחראי לשילוב תכנים לקידום החינוך העברי והיהודי בגן – ספרות עברית, סיפורי מקרא לפעוטות ואף בוטניקה וגינון מתוך אמונה, שהקִרבה לטבע והכרתו תורמים להתפתחות הפעוט. בהשפעתו הפכה עבודת הגינון לחלק מהווי הגן.

גן ילדים בתל אביב, ילדים עובדים בגינה (PHG\1014702)

ב-1926 הפך הלפרין למנהל  הגן הדוגמאי – גן הילדים העירוני הניסויי הראשון, שהוקם בתל אביב ב-1920 כשלוחה של מכללת לוינסקי לחינוך. בגן התאפשר לסטודנטים להתנסות בשיטות חינוך ולימוד חדשות. הילדים למדו, כמובן, רק בעברית, ונהנו מסביבה עתירת גירויים, משיעורי מוסיקה, גינון ועוד. הגננות המתלמדות תיעדו בפירוט את הנעשה בגן במחברות יומן. כך, לדוגמה, כתבה אחת מהן:

"הילדים באים בשעה שמונה. כל ילד פושט את מעילו ואת כובעו או מטפחתה, תולים את המעיל בארון ושמים את הכובע על המדף. נכנסים הילדים לכיתה באמירת שלום - ניגשים ללוח השמות וכל ילד תולה את שמו בלוח "מי בא?" אחרי זה ניגש כל ילד לשני לוחות הניקיון, ללוח "מי רחץ את השיניים?" וללוח "מי הביא ממחטה?" ומסמן בסימן אדום אם רחץ את שיניו והביא ממחטה, ובסימן שחור אם לא עשה את הדברים האלה. אחרי זה ניגש כל ילד למכשיר שהוא בוחר בו, וניגש לעבוד. התורנים בינתיים מנקים את האבק ומחליפים מים בכדי הפרחים ומשקים את העציצים. וכך, לאחר שהכל מסודר ונקי, ניגשים התורנים גם הם למכשירים לעבוד. חלק מהילדים כותב כבר, כלומר מעתיק אותיות או מספרים. חלק עוסקים במכשירים שונים וחלק מתפזרים לפינת התחפושות, פינת הבובה ופינת הקוביות. תפקידי הוא שתהיה אוירה שקטה, רצינית, של התעסקות, שכל ילד יתמיד במכשיר שהוא עוסק בו, ואם הגיע למטרה עלי להרחיק את המטרה. עלי לשים לב שבפינת הבובה יתנהל הילד תוך חלוקת תפקידים צודקת. בפינת הקוביות עוסקים הילדים במשק קונסטרוקטיבי".

דף מתוך מחברת היומן של הגננת המתלמדת. כל דף קושט על ידה באיור קטן. (J17\7767)

 "לאחר שעסקנו בנושא בריאות במשך שבועיים"', היא ממשיכה, "בנו הילדים ארון לרפואות, ומרפאה כדי לרפא את החולים, שלא יהיו חולים בגן, רק בריאים. תפקידי שהמשחק יעלה בעזרת איזו דחיפה או תוספת של עצמים מצִדי. עם גמר שעת המכשירים, כל אחד מחזיר את המכשיר למקומו באופן מסודר. מסדרים את פינת הבובה. אך את המשחק הקונסטרוקטיבי יש ואנו משאירים, כי הילדים עוד ממשיכים לשחק בו גם ביום השני. עלינו לדאוג בקשר למכשירים שהם יתאימו  לדרגת התפתחותו של הילד."

לאחר מכן, מתארת הסטודנטית, שהתלמידים יצאו למשך חצי שעה לחצר, וחלקם לגינה (הגינה רחבת הידיים בגן הדוגמאי, טופחה על ידי הילדים ביחד עם הגננות, וגידלו בה גם ירקות), וחלקם לפינת החי. בתום המשחק, היא כותבת, "הילדים מסתדרים בשורה כדי להיכנס לכיתה". לאחר מכן התקיימה בכיתה שעת סיפור, על שני חברים – דני ורוני, ואז שוב יצאו לחצר, ולאחר מכן עסקו ביצירה.  

גינת הגן הדוגמאי בתל אביב, 1931, אוסף התצלומים של ויצ"ו ( PHWI\1246628)

גינת הגן הדוגמאי בתל אביב, 1931. אוסף התצלומים של ויצ"ו (PHWI\1246629)

גני המחלקה לחינוך של הוועד הלאומי

בשלוש השנים הראשונות של השלטון הבריטי (1917- 1920) אוחדה מערכת החינוך של היישוב העברי תחת ניהול מחלקת החינוך של ועד הצירים (לימים הוועד הלאומי). בחינוך לגיל הרך הונהגה שיטת ניהול אחידה של "גנים עירוניים", שהיו בבעלות ממוסדת של הרשויות העירוניות, היישובים, ולעִתים אף ועדי העובדים, אך התנהלו בהתאם לתקני מחלקת החינוך ובפיקוחה. מדו"ח שכתב יצחק אלתרמן, המפקח על החינוך בגיל הרך ב-1927, ניתן ללמוד על השינויים.

אלתרמן, בדומה ליחיאל הלפרין, היה מחלוצי הגן העברי בוורשה. הוא הקים את הגן העברי השני בעיר ב-1909, וגם פתח סמינר לגננות בסמוך לו. שנה לאחר מכן נולד בנו – המשורר נתן אלתרמן. לאחר שעלה לארץ ב-1925, התמנה למפקח במחלקת החינוך.

גני הילדים שקדמו להקמת מחלקת החינוך, היו ברובם גנים גדולים, שכללו קבוצת גיל מגוונת. מחלקת החינוך פירקה גנים אלו לגנים קטנים יותר עם קבוצות גיל ממוקדות. פרט לשיפור הנוכחות, כתב אלתרמן כי השינוי מיטיב עם "מוחו הרופס של התינוק שאינו סובל את הרעש הגדול בחברה גדולה של ילדים". ריכוז הכיתות, כתב, מעניק להן "אופי ביתי יותר", והתנאים החדשים "משרים על הילד שקט ושלווה".

מן המסמך עולה כי בגנים המפוקחים  יש מטבחים מסודרים, להבדיל מהמצב הקודם, שאז היו מטבחים "שקיומם היה עלוב מאוד ומקרי". לדעתו, המטבחים החדשים תרמו מאוד "לרמת ההיגיינה וההבראה של הילדים".

ילדים משתתפים בעבודות המטבח באחד מגני הילדים בתל אביב, שנות ה-30 לערך (PHG\1014704)

גם השאיפה להאחדת החינוך ולמשנה סדורה ניכרת בדו"ח על הגנים המפוקחים. אלתרמן מזכיר, לדוגמה, את "השיטה הטבעית", הנהוגה בגנים המפוקחים, ולפיה יש לאפשר לילד לבחור לבד את הפעילות שבה יעסוק. ברוח זו הקפידו על מינימום של "כלי חינוך מלאכותיים", אך מכיוון שמפקחי המחלקה הבינו שבתנאי הגן, שבהם הגננת נדרשת להשגיח על קבוצת ילדים גדולה, נדרשה פעולה מובנית יותר. לכן פיתחה מחלקת החינוך מערכת קוביות מיוחדת, שחולקה לכל גן.

ילדים משחקים בקוביות, תל אביב, 1930 (PHG\1014716)

הספסלים והשולחנות הארוכים מימי בית הספר, כתב, הוחלפו על ידי מחלקת החינוך בשולחנות קטנים, שמאפשרים ישיבה פנים אל פנים. "בשעתו", הוא מוסיף הערה המדגישה את השינוי התפיסתי, "היה תיקון זה רדיקלי ויסודי". קוצר היריעה, הוא אמר, "אינו מאפשר לי להרבות דברים כדי להוכיח עד כמה תלויה עבודת הגן בתבנית הרהיטים, יש שתבנית זו קובעת את שיטת החינוך במוסד".

גן ילדים בשנות ה-30, עם השולחנות החדשים. "יש שתבנית הרהיטים קובעת את שיטת החינוך במוסד". (PHG\1012993)

על מנת להבטיח גן מצוייד כיאות על מנת לשמר את הסטנדרטים אליהם שאפה מחלקת החינוך, מדווח אלתרמן, נוסדה  מחלקת רכש מרוכזת, כדי שכל הגנים יקבלו ציוד בהתאם ל"צרכים הפדגוגיים". בסוף כל שנה נדרש כל גן לדווח על המלאי, כולל הציוד הקטן  והזניח ביותר.

רשימת מלאי של אחד מגני הילדים המפוקחים על ידי מחלקת החינוך של הועד הלאומי, 1921 (J17\8489)

מחלקת החינוך הנהיגה הכשרת גננות  אחידה וקבועה כתנאי להמשך העסקתן. נערכו השתלמויות אחת למספר שבועות לצורך הכרת שיטות הלימוד החדשות והאזנה להרצאות מומחים. "בהדרגה", כתב, "נרים את מוסדותינו למדרגה פדגוגית שלא נתבייש בה".

השתלמויות, כפי שכתב אלתרמן, הפכו לחלק משגרת העבודה של גננות שעבדו במוסדות מחלקת החינוך. גננת שנעדרה מהשתלמות  ללא הצדקה זכתה למכתב נזיפה ממשרד המפקחים, כמו זה שלפנינו, משנת 1946 (J17\4452)

העיקרון, שהִנחה את רוב מתווי הדרך של חינוך הגיל הרך באותם שנים, היה הרצון לקרב את הילדים לתרבות היהודית ולמורשת הציונית. עד אז, כתב אלתרמן בטרוניה ברורה, היו הגנים מקושטים בתמונות ה"רחוקות מרוח הילד העברי ומחיי הארץ". כעת החלו לקשט את חדרי מוסדות החינוך ב"תמונות ותצלומים מחיי הארץ". ככלות הכול, כתב, "צילומים כגון 'העבודה בגורן נהלל' ו'גידול עופות בדגניה' הן תמונות קרובות יותר אל לב הילד מאשר תמונות מגדלי חזירים בגרמניה".

עוד הוסיף : "גני הילדים שלנו... לקויים כולם בחוסר צביון לאומי וטריטוריאלי. קשה מאוד למצוא את ההבדל בין גן הילדים בתל אביב לזה שבוורשה או מינסק". על כן, כתב, "בשנים האחרונות התחלנו בפעולה נמרצה כדי לשרש את הרע הזה". בשיעורי הקיץ לגננות  ניתנות הרצאות על סיפורי התורה והאגדה ועל ערכם החינוכי. הגננות קיבלו חומרי עבודה על צמחי הארץ ומשחקים, שירים ודקלומים, שביטאו אלמנטים של עלייה, התיישבות ומורשת יהודית, וחגי ישראל נחגגו בגנים. 

תכנית להשתלמות גננות בירושלים בנושא חג השבועות. הגננות למדו על חג השבועות לפי המקורות, שירי החג ומשחקים המשקפים אותו. (J17\4452)

חגיגות הילדים באחד מגני תל אביב, שנות ה-20. צילום: צבי אורון (PHO\1351882)

בעשורים הראשונים במאה ה-20, אם כן, נעשו שינויים מרחיקי לכת בחינוך לגיל הרך. כמו באירופה גם ביישוב בארץ החליף גן הילדים המודרני את החדר המסורתי, אך בשונה מאירופה היה לגן הילדים המודרני בארץ תפקיד חשוב כסוכן תרבות – הילדים למדו בו עברית ומורשת יהודית וציונית מקומית. מסיבה זו אפשר להתייחס לגנים החדשים כנדבך חשוב בכינונה של החברה החדשה שהתהוותה ביישוב העברי.