ממשכן הכנסת לבית מלון?

מאת: מיכאל יעקובסון, חוקר אדריכלות

אולם המליאה של מושב הכנסת במשכנו בבית פרומין בירושלים, 1950. צלם: פריץ שלזינגר (NSC\127427)

בניין הכנסת – לא הנוכחי – אלא זה הוותיק, בית פרומין שברחוב המלך ג'ורג' 24 בירושלים, עמד בפני הריסה. העירייה קידמה תכנית להריסתו, ורק הודות להתנגדות סוחפת בהובלת המועצה לשימור אתרים ניצל הבית מהריסה. אחרי שנרכש בחזרה מידי יזם פרטי חזר הבניין לבעלות ציבורית, שופץ ושוחזר בחלקו, וכעת יפתח מחדש כ"מוזיאון הכנסת".

בשיפוץ הארוך חודשו מערכות התשתיות, שופצה חזית הבניין המחופה באבן, ושוחזרו אולם המליאה ולשכתו של יושב ראש הכנסת בקומות הכניסה. בקומות הנוספות הותקנו אולמות תצוגה משוכללים שבהם מוצג סיפור הבניין והפעילות שהתקיימה בו בין השנים 1950–1966, 16 השנים שבהן שימש שש כנסות של בית המחוקקים של מדינת ישראל.

ייחודו של הבניין כבית פרלמנט היה במיקומו ברחוב ראשי בלב העיר, ללא גדרות ומחסומים, נגיש ונצפה לכול. בימים שבהם התקיימו ישיבות מליאה נחסם מקטע הרחוב שבקרבת הבית לתנועת כלי רכב, אך הוא נותר פתוח להולכי רגל ורבים מחברי הפרלמנט היו מגיעים לבניין ברגל. קהל רב היה מצטופף לחזות בנבחריו מגיעים לעבודה, ולרוב הצעירים היו נדחקים בניסיון לקבל חתימה. בשנים הראשונות גם מזנון הכנסת היה פתוח לכול, אך לאחר פעולת חבלה בבניין הותרה הכניסה רק לחברי כנסת ולמוזמנים. בלילות, כשהתארכו ישיבות הסיעות ודיוני הממשלה אל תוך הלילה, יכלו לשמוע עוברי אורח ושכנים בבניינים סמוכים את חילופי הדברים ואת ההחלטות שהתקבלו עוד לפני שקראו עליהם בעיתון למחרת.

בית פרומין ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, סמל המדינה בחזית הכניסה. צלם: פריץ שלזינגר (NSC\101817)

הבניין עצמו תוכנן ועוצב באופן פשוט למדי למגורים ולמסחר, ללא כל סממנים שיעידו כי הוא עתיד לאכלס את המוסד הממלכתי החשוב בישראל. היזמים, בני משפחת פרומין, פנו לנדל"ן לאחר שמכרו את מפעל הביסקוויטים המפורסם שלהם. בנייתו החלה קודם למלחמת העצמאות, אך נעצרה בשל המלחמה לאחר שנבנו רק חלק מתוך שש הקומות המתוכננות: קומת הקרקע, שנועדה למסחר, הקומה הראשונה שנועדה לסניף בנק וקומת המרתף, שנבנתה בחלקה. הקומות הנוספות, שיועדו למגורים, טרם נבנו.

אדריכל הבניין, ראובן אברם (אברמוביץ', 1892–1978), תושב העיר, היה אדריכל מודרניסט אך שמרן ומאופק ובנייני המגורים שתכנן לא בלטו במיוחד. כך גם הבניין ממול, שאותו תכנן בשנות ה־30 כבניין פינתי במפגש הרחובות המלך ג'ורג' והלל, עוצב באופן דומה. זוג החזיתות המתעגלות הפונות למפגש הרחובות, מתחשבות במרחב העירוני ומרככות את המבנה. הדבר בולט בבניין זה, שבנייתו הושלמה כמתוכנן והוא מתנשא לגובה של שבע קומות.

עם ההחלטה להעביר את מקום משכנה של הכנסת לירושלים, הותאם בית פרומין לצרכיה. האולם, שיועד לדלפקי קבלת הקהל בבנק, הוסב לאולם המליאה. אף שהיה צר מלהכיל את כל 120 חברי הכנסת, לא נשמעו תלונות משמעותיות, ולמרות חילוקי הדעות בין הח"כים, שררה בו אווירה משפחתית וביתית. לאחר שבית המחוקקים עבר למשכנו החדש בגבעת רם ב־1966 שימש בית פרומין את משרד התיירות ואת בתי הדין הרבניים. כאשר נמכר הבניין לידיים פרטיות, שילמה המדינה את דמי השכירות בעבור המשך השימוש בו.

בתוכנית המתאר המקומית, שהופקדה במשרדי הוועדה המחוזית בירושלים ביוני 2002, נחשפה הכוונה להרוס את הבניין ההיסטורי ולהקים תחתיו מגדל בן 16 קומות למלונאות, מסחר ומגורים תוך שמירה על שתי החזיתות בלבד. היה זה המשך למדיניות הממשלה בשנות ה־90 להסבת מבנים היסטוריים שבבעלותה בירושלים לבתי מלון תוך שימור רכיבים חזותיים מהמבנה. כך קודמו התוכניות להקמת מלון בבניין פאלאס ברחוב אגרון (כיום מלון וולדורף אסטוריה), ומלון עדן ברחוב הלל (לא מומש). הרשות לפיתוח ירושלים קיבלה על עצמה את הובלת הפרויקט, ומשרדו של האדריכל דוד רזניק (1924–2012), קידם את התוכניות למלון פאלאס ולבית פרומין. רזניק, אדריכל ירושלמי נודע וחתן פרס ישראל, הפקיד את המשימה בידי בנו, ברוך רזניק (יליד 1957), אדריכל מוביל במשרדו.

 

בארכיון דוד רזניק, המופקד בארכיון הציוני המרכזי, שמורים הרישומים הרבים שערך ברוך רזניק כדי ללמוד את מאפייני המגרש ולהציע פתרון יישומי מיטבי. עיון ברישומים מלמד כי שני נושאים מרכזיים העסיקו את האדריכל: מציאת פתרון פונקציונלי לתוכנית הקומות התחתונות, ומציאת פתרון עיצובי־חזותי לשילוב החזיתות ההיסטוריות, שנקבע כי חובה לשמרן ולכלול אותן במבנה החדש שיתנשא מעל.

"כשהתחלנו לעבוד על התכנית, המליץ היועץ הכלכלי של התוכנית על גמישות של ייעודים ולהוסיף על המלונאות גם מגורים ותעסוקה," נזכר ברוך רזניק בתהליך העבודה בשיחה עמו. "הבניין הישן לא מסוגל לעמוד בתקנים של היום ולכן כל הפנים נדרש היה לשינוי. התלבטנו מה לעשות עם אולם המליאה. לא חשבנו לשמור על האולם המקורי בגלל הצורך בקומה מסחרית בשטח קומת הקרקע, אבל שקלנו את האפשרות לשחזר אותו בקומת המרתף." כדי לפתור את הצורך בשטחי חנייה בתחום המגרש הוחלט לחפור חניון תת־קרקעי ולפרוץ כניסה למעלית חנייה בחזית הצדדית, הפונה לרחוב בארי, שאותה לא היה נדרש לשמר.

על הפתרון החזותי מספר רזניק: "המגרש קטן ונמצא בנקודת שבר של רחוב המלך ג'ורג', לכן חשבתי שרצוי להדגיש אותו כנקודת ציון ברחוב וכך 'התרומם' הבניין לגובה." רזניק ביקש לשכפל לכל גובה הבניין את הקומות התחתונות ההיסטוריות, שעוצבו באופן מושקע, וזה הכתיב את עיצוב הבניין. הוא ביקש לעצב חזיתות שלא יחרגו באופן בוטה מהשפה המקומית אלא ישתלבו יפה בסביבה. הרישומים מעידים על הניסיון לשכלל את החזית ולשלב בה גופים צורניים שלמים, כמו קוביית זכוכית במרכז גוש הבניין וגליל שימשיך את החזית המעוגלת המקורית הפונה למפגש הרחובות. הוא התלבט אם לשלב בגליל מרפסות, ושקל אם להמשיך את החיפוי באבן או לחלופין להשתמש במסכי זכוכית שיבדילו בין הישן והוותיק לבין החדש והעכשווי.

התוכנית של רזניק להקמת המלון עוררה התנגדות עזה ונגנזה, והבניין עבר תהליך של שימור וחידוש. גם תכנון מלון פאלאס הופקד בידי אדריכל אחר, וחידוש מלון עדן התעכב שנים ארוכות ולימים הוסב למגורים ולמלון בוטיק – פרויקט שעתיד להסתיים בימים אלה.

* מיכאל יעקובסון הוא אדריכל וגיאוגרף, חוקר ומפרסם בקביעות מאמרים באתר "חלון אחורי". ספרו "בית המחוקקים הראשון, סיפורו של בית פרומין - מוזיאון הכנסת" יצא לאור בראשית 2025 על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. פרק זה בתולדות הבניין לא כלול בספר.

 ​​~ פורסם ב- 11.2.2025 ~​​​​

​​​​​​​​​​