בקונגרס
הציוני השישי, שנפתח ב־23
באוגוסט 1903, הציג הרצל את תוכניתו ליישוב יהודי באוגנדה בפני הצירים. הוא הדגיש
כי מדובר בפתרון זמני בלבד למצוקת היהודים. הרוחות בקונגרס החלו לסעור מתוך חשש
שההצעה תוביל לוויתור על החלום לבית לאומי בארץ ישראל. באופן מפתיע, דווקא ציוני
רוסיה היו מהמתנגדים החריפים ביותר. למרות זאת הצליח הרצל לשכנע את הקונגרס בחשיבות
שיתוף הפעולה עם בריטניה, והוחלט לשלוח משלחת חקר לאפריקה לבדוק את השטח. בנאום
הנעילה ציטט הרצל את הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", כדי להרגיע
את הרוחות וכדי להבהיר את מחויבותו לארץ ישראל.
תיאודור
הרצל והמתנגדים לתוכנית אוגנדה בקונגרס השישי בבאזל (PHPS\1339749)
ההתנגדות
לתוכנית התעצמה לאחר הקונגרס. ציוני רוסיה, ובראשם מנחם אוסישקין (שלא נכח בקונגרס
השישי), הובילו את המאבק. חברי הוועד הפועל הגדול ברוסיה כינסו ועידה בעיר חרקוב בנובמבר
1903, ובה הציבו דרישה חד משמעית בפני הרצל: ביטול תוכנית אוגנדה והתמקדות בארץ
ישראל בלבד. בעקבות זאת נערך כינוס של הוועד הפועל הגדול באפריל 1904, הידוע בשם "ועידת
הפיוס", שבו הגיעו להסכמות עם המתנגדים. הוסכם כי משלחת החקר תצא לדרך אך ללא
התחייבות עקרונית להתיישבות, וכי מימונה לא יגיע מקופת ההסתדרות הציונית. חודשים ספורים לאחר מכן נפטר הרצל בהיותו בן 44 בלבד.
פטירתו
של הרצל וחיפוש מקורות מימון חיצוניים עיכבו מאוד את יציאת המשלחת למזרח אפריקה. היא
כללה שלושה חברים בלבד: הקצין האנגלי סנט היל גיבנס, מומחה לאפריקה הטרופית וראש
המשלחת;
אלפרד קייזר, פרופסור למדעי הטבע; ונחום וילבוש, מהנדס צעיר
שנשלח לבדוק את האפשרויות הטכניות והתעשייתיות באזור. כך הורכבה המשלחת מנוצרי,
מוסלמי ויהודי (בהתאמה). היא הייתה מצומצמת ונדמה היה כי שיגורה נועד לצאת ידי
חובה. וילבוש, שפרסם מאוחר יותר את רשמיו בספר "המסע לאוגנדה", כתב כי כבר
אז שררה התחושה שהתוכנית לא תצא לפועל. חברי המשלחת חתמו על חוזה ב־25 בדצמבר 1904, עם לאופולד
גרינברג, עיתונאי ומראשי הציונים בבריטניה, קיבלו תדריך והגיעו לאפריקה בינואר 1905. הם החלו לסקור את האזור בליווי מדריכים
וסבלים מקומיים.
שניים
מחברי המשלחת: מימין נחום וילבוש בזמן מלחמת העולם הראשונה (PHG\1023424)
ומשמאל פרופ' אלברט קייזר, תצלום שצורף לדוח המשלחת (A355\49\2-4p)
צילום החוזה
בין ליאופולד ושלושת חברי המשלחת, 1904 (K14\113)
בניירובי
פגשו וילבוש וקייזר את מרכוס, יהודי שעסק בייצוא דגנים ובמסחר בציוד חקלאי. הוא תיאר
בפניהם את התנאים הכלכליים והמדיניים, והדגיש כי המתיישבים האנגלים מתנגדים למסירת
החבל ליהודים ודורשים לשמור אותו ברשותם. בהמשך פגשו יהודי נוסף, לונדון שמו, שעסק
בגידול צאן ובקר ובחקלאות. לדבריו, האזור דורש השקיה מרובה ויכולת קליטת המתיישבים
בו מוגבלת.
החווה של מר לונדון בגואס־נגישו,
מתוך דוח המשלחת לאוגנדה (A355\49\2)
וילבוש
לא התרשם ממה שראה סביב. ביומנו כתב: "כניסתנו לארץ המיועדת לא הייתה מרהיבת
עין. השדות והגבעות מכוסים קש יבש. לא נראו עדרי צאן וגם לא עדרי [חיות] בר".
כדי לכסות שטח רחב יותר החליטו חברי המשלחת להתפצל. וילבוש פנה מערבה, שם מצא צמחייה ירוקה יותר ופגש חיות
בר. הוא שרטט מפה מפורטת של מסלולו ותיאר את הטופוגרפיה, את מקורות המים ואת מיני הצמחים
ובעלי החיים שזיהה. לאחר שחזר לנקודת המפגש המתין שבועיים לשוב חבריו ובינתיים
הכין את דיווחו: "ציירתי את מפת המסע, וסיירתי את הסביבה הקרובה והרחוקה...
הסיכום אומנם שלילי אבל עצם המסע היה מעניין".
מפה ששירטט וילבוש, מתוך דוח המשלחת לאוגנדה (A355\49\2)
הצמחייה בגואס־נגישו, מתוך
דוח המשלחת לאוגנדה (A355\49\1)
בתחילת
מרץ שבה המשלחת ממסעה. לאחר מכן הכינו חבריה דוח מפורט באנגלית ובגרמנית בצירוף
תצלומים ומפות. וילבוש סיכם את המלצתו במשפט חד: "במקום שבו אין כלום לא ניתן
לעשות כלום" ("Where nothing exists, nothing can be done").
לפי התרשמותו האזור אינו מתאים לפיתוח תעשייה או חקלאות, וניתן לגדל בו רק בקר
וצאן.
שער דוח המשלחת לאוגנדה, 1905 (A355\49\1)
מסקנותיו של וילבוש בדוח המשלחת, אותן חתם בקביעה: במקום שבו אין כלום
לא ניתן לעשות כלום. (A355\49\1)
משלחת
החקר מצאה את המקום כבלתי ראוי להתיישבות וקבעה כי יש לדחות את ההצעה. הדוח הוגש ב־16 במאי 1905 לממשלת בריטניה ולקונגרס הציוני
השביעי. עד אז דעכה ההתלהבות מהרעיון גם אצל הבריטים. צ'מברלין עזב את תפקידו, וההתנגדות
לתוכנית גברה במשרד החוץ ובקרב המתיישבים הבריטיים באפריקה. הקונגרס השביעי אימץ
את מסקנות הדוח ודחה את ההצעה, תוך הבעת תודה לממשלה הבריטית על נדיבותה. במקביל
אישר הקונגרס מחדש את "תוכנית באזל" והכריז כי ארץ ישראל היא הפתרון היחיד
לשאלת העם היהודי.
תוכנית
אוגנדה לא התממשה, אך תרומתה הייתה משמעותית: היא כוננה קשר בין התנועה הציונית
ובין ממשלת בריטניה, שהוביל כעבור עשור להצהרת בלפור. כך הפכה תוכנית שנויה
במחלוקת לאבן דרך בתולדות הציונות.
~ פורסם ב- 23.11.2025 ~