לאחרונה נפתחה במוזאון הגרמני להיסטוריה בברלין (Deutsches Historisches Museum) תערוכה בשם "חנה ארנדט והמאה ה-20". זוהי תערוכה גדולה, המשתרעת על פני שטח נרחב, וכוללת יותר מ- 300 מוצגים ובהם גם ארבעה פריטים מהארכיון הציוני המרכזי, המייצגים את פעילות הבריגדה היהודית. התערוכה מתמקדת בארנדט כאינטלקטואלית וכתיאורטיקנית פוליטית. היא מציגה את חייה ואת עבודתה באופן המשקף את המאה ה-20, ומחדדת שאלות קיומיות ומוסריות מתקופה סוערת זו.
חייה
חנה ארנדט נולדה ב- 1906 למרתה ופאול ארנדט במשפחה מן המעמד הבינוני בלינדן שליד הנובבר בצפון מערב גרמניה. אביה נפטר כשהייתה בת 7. האם חינכה אותה על פי ערכים סוציאל-דמוקרטיים וברוח הליברליזם לאור החשיבות שייחסה האם לחינוך רוחני היא ערכה יומן מפורט לתיעוד התפתחותה האינטלקטואלית של חנה. ארנדט החלה לקרוא כתבים פילוסופיים, שירה וספרות מגיל צעיר. את כתבי קאנט, גתה ורומנים בצרפתית היא קראה כבר בגיל 15. סכסוך עם אחד ממוריה הביא אותה להחלטה לעזוב את בית הספר, והיא נסעה לבדה לברלין. שם למרות גילה הצעיר ולמרות שלא השלימה את לימודיה שמעה הרצאות בנושא תיאולוגיה נוצרית במוסדות לחינוך גבוה. באותה עת החלה ללמוד ולהעמיק בכתבי הפילוסוף קירקגור. בתקופה זו גם התחדדה תפיסתה בנוגע ליהדות כמרכיב חשוב בזהותה, אף על פי שלא הייתה שומרת מצוות.
כאשר שבה לבית הוריה השלימה את בחינות הבגרות כתלמידה אקסטרנית, וב-1924 החלה ללמוד באוניברסיטת מרבורג, שם התוודעה אל מרטין היידגר, ולמדה אצלו פילוסופיה. בין השניים התפתח רומן, היא נערה בת 17 והיידגר היה בן 35. שנתיים לאחר מכן העתיקה את מקום לימודיה להיידלברג, וב-1928 הוענק לה תואר דוקטור אצל הפילוסוף קרל יאספרס, שעִמו שמרה על קשרי ידידות עד מותו.
ב-1929 פגשה את מי שיהיה בעלה הראשון, גינתר אנדרס (שטרן). תוך זמן קצר הם עברו לגור יחד עוד לפני שנישאו - צעד שהיה חריג באותה תקופה. עם נישואיהם באותה שנה ארנדט החלה לכתוב בעיתונות הגרמנית. היא התעניינה בתאוריה פוליטית, קראה בכתבי מרקס וטרוצקי, והחלה לכתוב על ההדרה ההולכת וגוברת של היהודים מהזירה הציבורית בגרמניה, שהלכה וגברה אחרי עליית הנאצים. בשנים הבאות עסקה גם בתופעת האנטישמיות. ב-1933, לאחר שנעצרה לשמונה ימים על ידי הגסטפו, היגרה ארנדט אל פריז, והצטרפה אל בעלה שכבר המתין לה שם כבר חודשים קודם לכן. היא עבדה זמן מה בהסתדרות הציונית, הייתה פעילה בעליית הנוער, ובמקביל החלה להרצות על אנטישמיות בחוגים שונים. ב-1937 נשללה אזרחותה הגרמנית. באותה שנה גם התגרשה מבעלה, והכירה את מי שיהיה בעלה השני, היינריך בליכר, פעיל קומוניסטי שיצא כנגד מדיניותו של סטלין.
ב-1940 נעצרה ארנדט על ידי משטר וישי כחלק מתכנית מדגסקר, והועברה למחנה מעצר ליהודים שאינם צרפתים. לאחר חמישה שבועות עלה בידה יחד עם עצירים נוספים לברוח מן המחנה. במאי 1941 נמלטה יחד עם בעלה ועם אִמה לארצות הברית, ושם החלה לכתוב במגזין יהודי אמריקאי. אחד הרעיונות הבולטים שהעלתה אז, ושבו גם עוסקת התערוכה, הוא הקריאה להקמת צבא יהודי עולמי, שיילחם לצד ארה"ב נגד הנאצים.
רק כעבור 14 שנה, ב-1951, קיבלה אזרחות אמריקאית, אך השנים הללו ללא אזרחות נתפסו על ידה כגורם שהיטיב עמה – היא הייתה משוחררת מן המסלול המקובל של קריירה אקדמית, ששיאה מִשרה קבועה ויציבה, אך גם כובלת מבחינה מעשית ומחשבתית. עובדה זו אִפשרה לה לפתח מחשבה עצמאית. שנתיים מאוחר יותר, בגיל 47, היא הפכה לראשונה למרצה אקדמית מן המניין. ב-1955 הקימה יחד עם מרטין בובר את "מכון ליאו בק" לחקר ושימור תרבות יהדות גרמניה.
בין השנים 1958-1963 פרסמה ארנדט ספרים אחדים, המציגים את משנתה הפילוסופית-פוליטית. "מקורות הטוטליטריות" הוא מן המפורסמים שבהם, והוא פרי מחקרה בנוגע לנאציזם ולסטליניזם, שאותו ערכה בתום מלחמת העולם השנייה. התזה שהציגה בספר זה עוררה הדים רבים. לדעתה שלטון טוטליטרי יכול להשתלט על כל אידיאולוגיה ועל כל חברה ולכפות את עצמו תוך שימוש בטרור. אם כך, את הסיבה לתופעות כגון נאציזם או סטליניזם אין לחפש במאפיינים המיוחדים לחברה הגרמנית או הרוסית, אלא במאפייני חברת ההמון, שבו נשחקת חשיבותו של הפרט. על פי תפיסה זו כל חברה מודרנית, למעשה, עלולה למצוא את עצמה במקומם של הגרמנים תחת השלטון הנאצי.
עיקרון נוסף במשנתה הוא ההכרח לבחון ולאתגר שוב ושוב עקרונות פוליטיים ולחדשם על מנת להתאימם למציאות המשתנה תדיר. היא הזהירה מדעות קדומות, וכן התריעה, שקהילה פוליטית המבססת את זהותה על תפיסת זהות מוקדמת ויציבה, מאיימת לשטח ולרדד את השיח ואת שדה הפעולה הפוליטי וכן להדיר מיעוטים ממוקדי הכוח. מכאן ניתן להבין את יחסה האמביוולנטי לציונות: ארנדט ביקרה רבות את מדינת ישראל, והביעה חשש שהיא תתפתח כגטו צבאי. היא ביקרה את יחסה של ישראל לערבים בזמן מלחמת השחרור והיחס אליהם כמיעוט בתוך המדינה לאחר הקמת המדינה. מנגד, ראתה את הקיבוצים כמופת של צדק. היא הדגישה את הרבדים הגזעניים, שהם חלק מובנה בתפיסה הציונית, וטענה כי עקרונות החירות והצדק, אשר לדידה היו העקרונות העליונים בכל מסגרת חברתית ופוליטית לגיטימית, נוגדים את רעיון העם הנבחר (ובפרט במציאות דו-לאומית). היא קראה להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית על בסיס פוליטיקה א-לאומית. מנגד, תקוותה בנוגע למדינת ישראל הייתה, כי האופי האוניברסלי של היהדות יוביל את המדינה לנהוג כמדינה מתוקנת ודורשת צדק. על אף המתח הברור בין דעותיה לבין אופייה של מדינת ישראל יש לציין, כי תמיד חשה זיקה חזקה למדינה, שכן היהדות, לדידה, הייתה מרכיב מרכזי במהותה כאדם.
סִפרה המפורסם ביותר הוא כמובן "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", שבו פִתחה את רעיונותיה בנוגע לקשר בין חברת ההמון לבין התפתחות תנועות טוטליטריות.
אדולף אייכמן במהלך משפטו בירושלים (PHG\1083819)
הבריגדה היהודית
ארנדט, כאמור, קראה להקים כוח לוחם יהודי עצמאי מתוך תפיסה מיוחדת של היהדות: מלבד היותה דת היא גם משנה מוסרית אוניברסלית, בעלת יכולת להגדיר את היהודים כקבוצה ערכית (להבדיל מדתית). הקמת הבריגדה היהודית ביולי 1944, משקפת עמדה זו. היא הוקמה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כחלק מיוזמה של משה שרת, יושב ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כדי לממש את תפיסת מנהיגי היישוב, כי הבריגדה תהווה מסגרת לאימון לוחמים היהודים לקראת העימות הצבאי הצפוי עם הערבים עם סיום המנדט והקמת המדינה היהודית. הבריגדה היהודית בצבא הבריטי הורכבה בעיקר מבני היישוב היהודי בארץ, וחייליה לקחו חלק בלחימה בחזית בצפון איטליה.
אוצרת התערוכה, ד"ר מוניקה בול (Monika Boll), ביקשה לשאול מהארכיון הציוני חפצים אחדים, שהיו שייכים לבריגדה היהודית. והנה, גם כאן, וירוס הקורונה הוכיח לנו כמה הוא מכתיב את חיינו בכל התחומים: במשך חודשים עמלו במעבדת השימור בארכיון על שימורם של הפריטים ועל הכנתם לתצוגה לתערוכה. הם נארזו בקופסאות מיוחדות, על מנת שלא יינזקו במהלך הטיסה לברלין, וד"ר בול, שהייתה אמורה לבוא ולקחת אותן בעצמה לברלין כבר רכשה כרטיס טיסה. אלא שאז, יומיים לפני הגעתה המתוכננת, נסגרו שמי ישראל לטיסות חוץ בשל המגיפה. הפריטים עודם ממתינים בארכיון, גם הם, לשובה של השִגרה. עד שזו תשוב, מוצגים בתערוכה העתקים של הפריטים המקוריים שהוכנו כחלופה. בנוסף, מועד פתיחת התערוכה נדחה, ועם שובם של המוזאונים בברלין לפעילות היא נפתחה לקהל הרחב.
לוח עץ עם סמל הבריגדה (TZ6\88)
חותמת של הבריגדה היהודית עליה חרוט מגן דוד והכיתוב "חי"ל" (TZ1\127)
סרט למדי הבריגדה היהודית עם הכיתוב "חיל" (חטיבה יהודית לוחמת) (TZ1\156)
כרזה הקוראת להתגייס לבריגדה היהודית. על זרוע החייל - סמל הבריגדה. מעצב: שמיר (KRA\458)
התערוכה על חנה ארנדט במוזאון הגרמני להיסטוריה בברלין: תקופת הבריגדה (מאתר המוזאון)
התערוכה על חנה ארנדט: תקופת הבריגדה