אלוף דוד אלעזר, מפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים, 1967. צילום: דובר
צה"ל (PHIS\1470536)
הפגנת תמיכה בישראל של יהודי צרפת בתקופת מלחמת ששת הימים, 1967.
צילום: דניאל פרנק (PHG\1083170)
במהלך מלחמת ששת הימים זכתה ישראל לסיקור אוהד בעולם. ניסיונותיה
להימנע מלחימה ב"תקופת ההמתנה" מול הקריאות להשמדתה מצד מדינות ערב
הובילו לתמיכה במהלכיה בדעת הקהל העולמית. כתבי החוץ דיווחו מהקרבות על הניצחון המרשים
של ישראל, והצטרפו לאווירת ההתרגשות הכללית, ששטפה את המדינה. סיפורי הכתבים התמקדו
בתכנון הלחימה בצד הישראלי, בתקיפה המקדימה של חיל האוויר ובמפקדי הצבא. שר
הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין זכו להופיע על שערי העיתונים האמריקאיים
"טיים" ו"לייף".
תמונתו של שר הבטחון משה דיין על שער הספר "שישה ימים ביוני,
מאבקה של ישראל להישרדות"
מאת רוברט ג'יי דונובן וצוות הלוס אנג'לס טיימס,
שיצא לאור ביוני 1967. (A341\52)
ימים ספורים לאחר סיום המלחמה ערך כתב רשת ABC האמריקנית ריאיון עם שר
החוץ אבא אבן. שאלתו הראשונה הייתה "האם אתה או הממשלה הישראלית האמנתם
שהניצחון שלכם יהיה כל כך קיצוני ומהיר כפי שהיה?" גם בהמשך הריאיון התייחס הכתב
בהערכה לפעולותיה של ישראל, והקשה רק במעט בביקורת על מדיניותה. לשאלתו ענה אבא
אבן, כי "תמיד היינו בטוחים שאם תיכפה עלינו מלחמה אנחנו ננצח, אני חושב שאף
אחד מאתנו לא דמיין שנבטיח תוצאות צבאיות כה נחרצות במהירות כזו במונחים של
היסטוריה צבאית."
תמלול הריאיון של כתב ABC עם אבא אבן, שפורסם מטעם אגף המידע של משרד החוץ, 14 ביוני 1967.
מאוסף דברי הדפוס (DD1\961)
אך לאור הדיווחים על מצב הפליטים הערבים והחזקת השטחים, שנכבשו במלחמה
בידי ישראל, חל שינוי ביחס הסיקור התקשורתי בעולם. הממשלה עוד לא גיבשה תוכניות ויעדים
מדיניים ברורים, ובשל כך גם מערך ההסברה לא ידע להציג מהי עמדתה של ישראל ביחס לנושאים
השנויים במחלוקת, והתקשה לנקוט בקו אחיד. ריבוי מנגנוני ההסברה בישראל, שכל אחד
מהם היה כפוף לשר עם עמדה פוליטית שונה, הקשו גם הם על המצב. לשכת העיתונות הייתה
כפופה לראש הממשלה ולישראל גלילי, השר הממונה על מרכז ההסברה;
דובר משרד החוץ קיבל את הנחיותיו משר החוץ אבא אבן; דובר
צה"ל היה כפוף לשר הביטחון. במצב זה כתבי החוץ התקשו להבין מי מדבר בשם ממשלת
ישראל ומהי מדיניותה הרשמית.
צוות טלוויזיה בסמוך לג'יפ צבאי, שבחזיתו תצלום של חוסיין מלך ירדן,
מעבר מנדלבאום, יוני 1967.
צילום: זאב רדובן, מאוסף קרן היסוד (PHKH\1288504)
עדות לצורך להתגונן מול הביקורת, שהחלה להישמע מבחוץ, נמצאת במסמך ששלחה
לשכת השר ישראל גלילי ב-22 ביוני 1967. המסמך כולל מסרים, שהדוברים התבקשו להדגיש בדבריהם,
מכיוון ש"הניצחון המזהיר של צה"ל טשטש כמה עובדות". הלשכה ציינה במכתבה כי מטרת ארצות ערב ביציאה למלחמה הייתה השמדת ישראל, מצרים היא זו שהפרה
הסכמים בינלאומיים, צבאות ערב הם שפתחו במלחמה ולא ישראל, ועל העולם לדרוש משני
הצדדים לנהל משא ומתן כדי להגיע להסכם שלום.
מזכר מלשכת השר ישראל גלילי עם עובדות ודגשים לדוברים הישראלים, 22
ביוני 1967.
מאוסף דברי הדפוס (DD1\958)
מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה פרסם באוגוסט 1967 חוברת בשם "דע
מה שתשיב", ובה נכללו תשובות אפשריות לשאלות הקשות, שהופנו לישראל בנוגע
למלחמת ששת הימים. החוברת דנה בנסיבות יציאתה של ישראל למלחמה, בבריחת האוכלוסייה
האזרחית מהגדה המערבית (אזור יהודה ושומרון), באיחוד ירושלים ובעתיד השטחים שנכבשו.
כנספח לחוברת צורפו ציטוטים ואיורים אלימים, שפורסמו בתקשורת הערבית לפני המלחמה.
חוברת "דע מה שתשיב: צרור שאלות ותשובות בענייני השעה"
בהוצאת מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה, אוגוסט 1967. מאוסף דברי הדפוס (DD1\11044)
קריקטורות נגד ישראל שפורסמו בחוברות לחיילים ובעיתונות בסוריה
ובמצרים, ונכללו בחוברת "דע מה שתשיב" (DD1\11044)
הסיקור השלילי בעולם, שהפך להיות נפוץ יותר ויותר, יצר אצל הציבור
הישראלי את התחושה של מחדל הסברתי. כדי להציע מענה מקצועי ומותאם למצב הנוכחי פנה
אלחנן גפני, מראשי "חוג הדוברים" בירושלים, אל זלמן חן, דובר משרד
העבודה, בסוף יולי 1967 וביקש ממנו לערוך אוסף מאמרים על הסברה ויחסי ציבור. במכתב
מקדים, ששלח חן לאנשי הדוברות בירושלים, ונשתמר בארכיונו של דובר "הדסה"
לוסיאן הריס, הסביר חן כי "נושא ההסברה והדוברות בכלל זה, נעשה לאחרונה
בעקבות הבעיות שנתעוררו עקב המלחמה, נושא להתעניינות ציבורית אינטנסיבית."
הוא הוסיף, שתחום הדוברות עבר שינויים משמעותיים ולכן "נדמה לי, שזוהי שעת
כושר להוציא מאסף לעניני הסברה ויחסי ציבור מטעם איגוד הדוברים, אשר יטפל הן
בבחינה המקצועית של ההסברה והן בניתוח הפעולות והמחדלים של ההסברה, הבטחונית,
הכלכלית, הסוציאלית וכו' וכו'. יהיה בכך ניצול הזדמנות טובה גם להעלאת הצד
המדעי-מקצועי של ההסברה בימינו והן ל"הרמת קרנם" של הדוברים."
מכתב אל "חוג הדוברים" בניסיון להוציא מאסף לענייני הסברה ויחסי ציבור
מטעם זלמן חן, 23.7.1967.
מארכיון לוסיאן הריס (A341\52)
ההסברה הישראלית לא הצליחה להחזיר את
הגלגל לאחור ולהשפיע לחיוב על דעת הקהל העולמית. בנובמבר 1967 התקבלה במועצת
הביטחון של האו"ם החלטה 242 , שקראה לישראל לסגת מן השטחים שכבשה. ההבנה, כי יש צורך
במשרד אחד שירכז את יחידות ההסברה השונות של המדינה הבשיל לכדי מעשה רק ב-1974, אז
הוקם משרד ההסברה, שפעל שנה אחת בלבד. קשיי ההסברה המתמשכים ודו"ח של מבקר
המדינה הובילו להקמת "מערך ההסברה הלאומי" ב-2007, שתכליתו היא "להנחות
ולתאם את תחום ההסברה כדי שהמסר של כלל הגורמים העוסקים בנושא יהיה אחיד, ברור
ועקבי" (ע"פ החלטת הממשלה מס' 1936). למרות זאת, גם היום ניצבת ישראל
בפני אתגרים לא פשוטים בהגנה על תדמיתה.
* לקריאה נוספת: "הסברת החוץ במלחמת ששת הימים" מאת מירון
מדזיני, קשר מס' 36, 2007.
~ פורסם ב- 22.5.2023 ~