בחזרה לבגדד

בימים אלה צוינו 80 שנה לאירועי ה"פרהוד" בעיראק, אירועי הדמים שחוללו ערביי בגדד בשכניהם היהודים בחג השבועות תש"א (1-2 ביוני 1941). הכינוי "פרהוד" הוא צירוף של שתי מילים בשפה הכורדית העתיקה, שמשמעותן פחד (פיר) מפני אלימות כלפי חסרי ישע (הוד). הוא מתאר את האירועים האלימים, שחוו יהודי עיראק – רציחות, תקיפות ומעשי אונס, אירועים שהיוו נקודת מפנה בתולדות יהודי עיראק. בעקבות הפרעות הוקמה המחתרת הציונית בבגדד, וכעבור עשור עלו לישראל מרבית יהודי עיראק במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה".​

ערב המאורעות התגוררו בבגדד כ-80,000 יהודים, שהיוו כרבע מתושבי העיר. הקהילה היהודית ניהלה מערכת מסחרית וכלכלית כמעט עצמאית. בשווקי העיר פעלו אלפי חנויות בבעלות יהודית ושלושה בנקים בבעלות יהודית. יהודי העיר השתלבו כמעט בכל ענפי המלאכה, ואף בלטו במקצועות החופשיים – רופאים, רוקחים, עורכי דין ומהנדסים. 

פרברי בגדד, מסגד הזהב, 1934 (PHAL\1616253)

מאז סיום המנדט הבריטי בעיראק וקבלת העצמאות ב-1932 ועד שנת 1942 סבלה המדינה הצעירה מחוסר יציבות שלטונית בשל מאבקים בין לאומנים-פשיסטים, שתמכו בגרמניה וב'מדינות הציר', לבין אישים בעלי עמדה פרו-בריטית. פעילות שגריר גרמניה בבגדד, פריץ גרובה, עודדה פעילות פאשיסטית ואנטישמית, ואירועי המרד הערבי בארץ ישראל (1936–1939), שהתרחשו במקביל, הובילו להסלמה ביחס ליהודי בגדד. מרד ראשיד עאלי באפריל 1941, שבמהלכו נתפס השלטון בבגדד על ידי קבוצת קציני צבא פרו-נאצים, והמלחמה האנגלו-עיראקית בעקבותיו, הגבירו את ההתנכלויות כלפי יהודים.

אגודות ציוניות, שפעלו בעיראק החל משנות העשרים, פסקו מלהתקיים בעשור שלאחר מכן, והקשר עם ארץ ישראל נותר נחלתם של מבקרים או נהגים יהודיים, שהובילו סחורות. למרות הנתק מתועדים בתיקי ארכיון נציגות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בלונדון מאמצי התנועה הציונית לעקוב אחר המתרחש בארצות ערב. כך דיווח אליהו ששון, ראש המחלקה הערבית בסוכנות, למשה שרת (שרתוק), ראש המחלקה המדינית, על המאבקים הפוליטיים בעיראק בינואר 1941:

"ידידי גרמניה בעיראק הצליחו לרכוש את תמיכתם של כמה עיתונים עיראקים... אך זה היה רק הישג מדרגה שניה. העיקר היה שהצליחו לפתות את ראש הקבינט רשיד עלי אל-כילאני וכמה מיניסטרים אחרים להטות אוזן ללחישותיה של ברלין".

אליהו ששון מדווח למשה שרת על הנעשה בעיראק, ינואר 1941 (Z4\31215)

מאורעות ה"פרהוד" פרצו חודשים ספורים לאחר מכן, ביוני 1941, ונמשכו יומיים. במהלכם נרצחו כ-179 יהודים, כ-2,100 נפצעו, ורכושם של כ-50,000 נבזז. הנרצחים נקברו בקברי אחים בעיר.

הידיעות על הפרעות הגיעו לארץ ישראל רק כעבור שבועיים באמצעות עדויות, שנאספו מהנהגים בקו בגדד–ארץ ישראל. המוסדות הציוניים נותרו אובדי עצות כיצד לסייע לקהילה שנפגעה. חודש לאחר האירוע פרסמה המחלקה לעיתונות ולהסברה של הוועד הלאומי דו"ח, שכלל עדויות מפורטות על מעשי הזוועה בקהילה היהודית. הדו"ח, הקשה לקריאה, הופץ לכל מחלקות הסוכנות. 

עמוד השער של הדו"ח על הפרעות, 4.7.41 (S25\5290)

לצד איסוף העדויות הוכנו תרשימים משורטטים ביד של השכונות היהודיות ועליהם ציון מיקום הפרעות ומיקום קברי האחים, שבהם נטמנו גופות הנרצחים.

מפת שכונות מגורי היהודים בבגדד ועליה ציון מיקום הפרעות (S25\5290-1m)

בבתי הכנסת ובקרב הקהילה בבגדד הופצו קינות, שחוברו בעקבות אירועי "ההרג השבי והביזה שנעשה ביהודי בגדד". לציון יום השלושים ל"פרהוד" אורגנו ברחבי ארץ ישראל אזכרות, והציבור נקרא לסגור את החנויות ולשבות ממלאכה.​

 

פרט לפגיעות הקשות ברכוש ובגוף ערערו המאורעות את תחושת הביטחון ואת השייכות של יהודי עיראק, שראו עצמם עיראקים לכל דבר. רבים, בעיקר מקרב בני הנוער, חיפשו דרכים למנוע פגיעה נוספת. גם המוסדות הלאומיים ביקשו לחדש את הפעילות הציונית בבגדד ולסייע בהתארגנות להגנה עצמית תוך חיזוק הזיקה הציונית של הקהילה המקומית. פעילות זו נעשתה בחשאי, מכיוון שהשלטונות העיראקיים לא התירו ליהודים לעלות לארץ ישראל או לעסוק בפעילות ציונית.

הסוכנות היהודית שלחה בתחילת 1942 שני שליחים  לביצוע פעולות ראשונות למען העלאת עולים מבגדד. השליחים, יצחק עזריהו ומטילדה (מזל) מוצרי, ריכזו שמות של מועמדים לעלייה לארץ, ודיווחו למחלקה לעלייה על פעולתם.

מזל מוצרי, בת למשפחה שעלתה לארץ מעיראק במחצית המאה ה-19, הייתה נשואה לבן של אחת המשפחות המיוחסות במצרים, ושימשה כעיתונאית. היא הגיעה לבגדד במסווה של תיירת במטרה לגייס נערים ונערות להשתלם בארץ בחקלאות. העובדה שהגיעה באווירון, והשתכנה במלון יוקרתי סייעה להסוות את פעילותה הציונית. מכתבה למחלקת העלייה בסוכנות מעיד על מצב הקהילה בבגדד ועל הקשיים לפעול לעלייתה:

"אחינו חיים כאילו בתוך מחנה הסגר גדול, ואינם בטוחים מה יהיה מחר. לכן הם מוכנים לשלם כל מחיר כדי לקבל צרטיפיקט. באופן כזה הם ניתנו לניצול לאגודות צעירים יהודים בבלים בתל אביב שבא כוחם בא לבגדד..... אני יכולה לשפוט על המקום מי יכול לקבל ויזה יציאה ומי יכול לנצל את ההזדמנות תיכף ומיד. בזה נחסוך זמן רב, הוצאות וגם לא נאחר את המועד להצלת המועמדים... בבקשה לדרוש לשלוח את המכתב להקונסול הבריטי לא דרך הדואר הרגיל כדי שלא יעבור את הצנזורה..."

מזל מוצרי כותבת ממלון MAUDE בבגדד ליהושע בכר ממחלקת העלייה בסוכנות היהודית בירושלים, 

פברואר 1942 (S6\3785)

רשימת מועמדים לעלייה מעיראק, שהוכנה בידי השליחים עבור מחלקת העלייה בארץ ישראל, 1942 (S6\3785)

מאוחר יותר ובחסות סיוע למאמצי המלחמה הבריטיים להרחיב את תפוקת הנפט גויסו עובדים ומהנדסים ב"סולל בונה" במסווה של חיילים בריטיים, ונשלחו לעיר ולטהרן הסמוכה. כך החל לפעול הגרעין לחידוש הפעילות הציונית באזור. בין חיילי "סולל בונה" היה גם שאול אביגור, ראש המוסד לעליה ב', ובעקבותיו נשלחו שליחים נוספים במטרה לסייע ליהודי בגדד להתארגן להגנה עצמית, ולעודד את העלייה לארץ ישראל.

עם כינונו של המשטר החדש בראשותו של נורי סעיד, שפעל למניעת הסתה ופעילות עוינת כלפי היהודים, נרגעו הרוחות בעיראק, ולא רבים מיהרו לצאת ולעלות לארץ במסגרת העלייה הבלתי לגאלית. כדי לחולל מפנה ביחס הנוער בעיראק בנוגע לעלייה הבינו שליחי המוסד לעליה ב' והסוכנות היהודית, כי יש לבסס את הזיקה הלאומית ולחדש את הפעילות החינוכית הציונית. כך התרחבה פעילות המחתרת הציונית בעיראק תוך הישענות על שליחים מארץ ישראל. השליחים חברו לצעירים המקומיים, ופעלו בשלוש זרועות: הזרוע החינוכית, שהתמקדה בעיקר בהקניית השפה העברית, זרוע ההגנה – להגנה עצמית וזרוע ההעפלה – בדרכים לגאליות ובלתי לגאליות.

הקהילה היהודית סבלה עוד יותר לאחר מלחמת העולם השנייה, אך כעת הייתה למחתרת הציונית כתובת לפנות אליה בבקשות עזרה. באוקטובר 1945 הועבר בסתר מכתב אל המחלקה המדינית של הסוכנות באמצעות בחורה, שנסעה מבגדד לאמריקה דרך ארץ ישראל. במכתב תיארו הצעירים את מצבם הקשה בעיראק, שאינו מאפשר להם יציאה: "אנו בחורי וצעירי התנועה הציונית בבבל פונים אליכם בבקשה לראות אותנו בעין יפה ולהתחשב ברוע מצבנו שהגיע בזמן האחרון לשפלות גדולה... כעת רוב הפטרולים וחזקת השמירה בדרכים ועל הגבולות מונעים אותנו מלצאת לדרך כי נרצח מיד." הם הוסיפו, שהם מודעים לקשיי היישוב היהודי בארץ ישראל, אך מבקשים סיוע לפני שיקרה להם מה שקרה באירופה: "אנו יודעים יפה מאוד שגם אתם שבארץ מצבכם אינו פחות קשה משלנו אבל לפחות יש לכם כוח ועוז בזמן שאין לנו רק ידינו וגם אלה ריקות וקשורות... נהיה אסירי תודה לכם אם תתחשבו בנו כמו שאר היהודים. אומנם הסכנה על יהודי אירופה פחתה קצת אבל הולכת ומתגשמת בשטח רחב מאוד במזרח כולו. אנו קוראים לכם בפה מלא. הצילו, הצילו."

מכתב מאת צעירי התנועה הציונית בבגדד, אוקטובר 1945 (S25\5289)

אחרי שנים, שבהן לא הותר ליהודים לעזוב את עיראק, חוקק הפרלמנט העיראקי חוק, בסיוון תש"י-1950, שהתיר ליהודים לצאת מארצם אם יוותרו על אזרחותם ועל זכותם לחזור לעיראק בעתיד, ואִפשר ליהודים לעלות ארצה. מדינת ישראל בסיוע הג'וינט החלה מיד בהכנות למבצע "עזרא ונחמיה" להעלאת יהודי עיראק לישראל, שנמשך בשנים 1950-1951, וכך עשור לאחר אירועי "הפרהוד", עלו לארץ מרבית יהודי עיראק.​​​​​​​​​