כריכת
ספרו של משה מוסק "גנזך המדינה – עיצוב המדיניות
הארכיונית בישראל בפועל ובהיבט אישי",
2021
(BK\76288)
בראשית
נובמבר 1947, לקראת עזיבת הבריטים את הארץ והקמת המדינה, מונתה על-ידי הסוכנות
היהודית 'ועדת המצב', שתפקידה היה לתכנן ולהכין את התשתית המנהלית, המשפטית
והתפקודית של מוסדות המדינה ולקבוע את דרכי פעולתם. אחד הנושאים המיידיים, שבהן
עסקה הוועדה, היה הצורך הדחוף להשתלט על מצבורי התיקים של ממשלת המנדט עוד לפני עזיבת
הבריטים מחשש, שהתיקים יושמדו על ידם או יתפסו על ידי הכוחות הערביים. לממשלת
המנדט לא היה ארכיון ממשלתי מסודר, שבו רוכזו התיקים של משרדי הממשלה כמקובל
במדינות העולם. אובדן תיקים אלה עלול היה לגרום למצב של אנדרלמוסיה, לקשיים חמורים
בתפקוד הממשלה הזמנית ולפגיעה בזכויות הבעלות והקניין של אזרחי המדינה.
ביוזמת
חנה אבן-טוב, מזכירת "ועדת המצב", ששימשה במשך שנים רבות כמנהלת הארכיב
המרכזי של הסוכנות היהודית, כבר בחודשים שלפני הקמת המדינה ומיד לאחר הפינוי
הבריטי השתלטו כוחות ה"הגנה" על מצבורים רבים של תיקים מנדטוריים
בירושלים.
חנה אבן טוב, מזכירת ועדת המצב ומנהלת הארכיב
המרכזי של הסוכנות היהודית
צילום: פריץ שלזינגר (NSC\130830)
במקביל,
נערך הארכיון הציוני המרכזי – ששימש בתקופת היישוב כארכיון המנהלי וההיסטורי של
המוסדות הלאומיים, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית – לקליטת התיקים המנדטוריים.
כבר ביולי 1948 הכינו מנהל הארכיון הציוני ד"ר גיאורג הרליץ וסגנו ד"ר
אלכס ביין תזכיר "על מעמדו של הארכיון הציוני המרכזי במבנה החדש של מוסדותינו
הלאומיים", ובו דרשו להמשיך ולקיים את ארכיון הציוני כארכיון לאומי, כפי שהיה
בתקופת היישוב גם תחת ממשלת ישראל. מנהלי הארכיון הציוני פירטו בתזכירם את מעמדו ואת
פעולותיו של הארכיון כמוסד מרכזי של התנועה הציונית ושל היישוב בארץ מאז הקמתו
בברלין בשנת 1919 והעברתו לירושלים בשנת 1933. הם הגיעו אל "המסקנה ההגיונית,
שצריך לתת לארכיון הציוני המרכזי, אשר רק לו ולחבר עובדיו יש מומחיות וניסיון של
שנים רבות בעבודה ארכיונית, מעמד שיאפשר לו למלא את כל התפקידים האלה, גם לגבי
ההסתדרות הציונית וגם לגבי מוסדות המדינה המרכזיים והמקומיים". עד
עתה, הם ציינו בתזכירם, "היה הארכיון מחלקת משנה של מחלקת הארגון, להבא
צריך להשוות לארכיון מעמד של מוסד מיוחד (כנהוג בארצות אחרות), שיהא משותף
להסתדרות הציונית ולמדינת ישראל".
"על הארכיון
למלא תפקידים נכבדים גם לגבי מדינת ישראל..."
תזכיר מאת הרליץ וביין,
יולי 1948 (A626\109(
התזכיר
נשלח ישירות לדוד בן-גוריון ב-13 באוגוסט 1948, ולאחר ימים אחדים נפגש ד"ר ביין
באותו עניין עם חנה אבן-טוב, שמונתה בינתיים למנהלת מזכירות משרד ראש הממשלה בקריה
בתל אביב. מתוך חרדה לגורלם של התיקים מנדטוריים הציע ד"ר ביין לרכזם באופן מיידי
ולשומרם בארכיון הציוני בירושלים. לא ברור מה היתה תגובתה של חנה אבן-טוב להצעת
הארכיון הציוני, אך משרד ראש הממשלה החליט להקים ארכיון ממשלתי נפרד ללא כל קשר עם
הסוכנות היהודית ועם הארכיון הציוני המרכזי כביטוי לרצונה של המדינה במוסד ממלכתי
חדש, שיתעד את הישגיה. מבלי לדחות במפורש את הצעתם של הרליץ וביין ומבלי להיוועץ
בהם הוצע תפקיד מנהל גנזך המדינה לסופיה יודין, שהוזמנה אישית ע"י דוד בן-גוריון,
לבוא ארצה, לייסד ולנהל את ארכיון המדינה.
סופיה
יודין, המנהלת הראשונה של גנזך המדינה, באדיבות ארכיון המדינה, צלם: יהודה איזנשטארק
סופיה
יודין (1960-1896), שהייתה מנהלת 'הארכיון והספרייה הציונית המרכזית' בניו יורק,
לא הייתה פנים חדשות בארץ. קשריה עם ראשי היישוב היו ארוכים ומסועפים. ראשיתם
בספטמבר 1921, כאשר הגיעה מארצות הברית, ספק כתיירת ספק כעולה, והצטרפה לצוות
ההקמה של בית הספרים הלאומי כבעלת תואר אקדמי בספרנות, תואר שמעטים בארץ החזיקו בו
באותם הימים. לאחר שנה עזבה את הארץ, וחזרה אליה לשנתיים נוספות. במסגרת תפקידה
בניו יורק היא התוודעה לרבים ממנהיגי היישוב וההגנה, שנעזרו בשירותיה. ביניהם דוד
בן-גוריון, שאימץ את הספרייה הציונית כמשרדו.
הידיעה על מינויה של סופיה יודין
כמנהלת הארכיון הממשלתי גרמה באופן טבעי לאכזבה קשה להרליץ וביין מנהלי הארכיון
הציוני המרכזי ולתמיהה רבתי בקרב הקהילייה הארכיונית הקטנה בארץ. ליודין חסרה הייתה
המיומנות המקצועית הנדרשת לתפקיד כה נכבד בעוד שבארץ פעלו שני מומחים ידועים לארכיונאות
– הרליץ וביין, שהיו בעלי ידע רחב וניסיון מקצועי עשיר. בדיעבד ניתנו לכך הסברים,
אך אף אחד מהם לא הצדיק את המינוי.
מנהלי
הארכיון הציוני המרכזי, מימין: ד"ר גאורג הרליץ, 1947 (PHG\1009292) משמאל: ד"ר אלכס
ביין, 1952 (PHG\1014892)
כבר
בביקורה הקצר של סופיה יודין בארץ בתחילת נובמבר 1948 הסתבר למנהלי הארכיון הציוני,
שחששותיהם בדבר חוסר מיומנותה המקצועית בארכיונאות ואי-התאמתה לתפקיד הרם שהוצע לה
הם קשים וחמורים עוד יותר משחשבו. בעת ביקורה בארכיון הציוני אמרה משפט, שנצרב היטב
בזיכרונו של ביין. בתשובה לשאלתו: "על פי איזה עיקרון מסדרים אצלכם את פריטי
הארכיון?" השיבה יודין, "אצלנו מסדרים הכול על פי סדר אלפביתי".
מנהלי הארכיון הציוני הופתעו מהבורות המשוועת בתורת הארכיונאות, שכן הדבר מנוגד
לחלוטין ל'עיקרון המוצא', עקרון יסוד בארכיונאות, שלפיו החומר נשמר בזיקה לגוף שיצר
אותו, וחששו שיודין תקים את הארכיון הממשלתי במתכונת ספרייה.
תיעוד
הפגישה שהתקיימה בין הרליץ וביין לבין חנה אבן טוב בתחילת דצמבר 1948 (L33\273)
לאחר
שיודין עזבה את הארץ מתוך כוונה לחזור בקרוב ולהיכנס לתפקידה, שוב נועדו הרליץ וביין
עם חנה אבן-טוב. מרישומי הפגישה ומבין השיטין עולים הדי המשבר בין העמיתים
הוותיקים, שעבדו יחדיו בסוכנות היהודית בהרמוניה במשך שנים רבות. אבן-טוב הבהירה להרליץ
ולביין, שבסמכות הממשלה להקים לעצמה ארכיון מרכזי ולמנות לו מנהל גם מבלי להיוועץ בהם
ולקבל את הסכמתם. למרות הקושי לקבל את ההחלטה בפועל הקמת גנזך המדינה בנפרד
מהארכיון הציוני הייתה לעובדה, כמו גם מינויה של יודין לעמוד בראשו.
בפגישה
זו נידון גם הצורך הדחוף בהכנה משותפת של הצעת "החוק לשמירת ארכיונים".
אנשי הארכיון הציוני לקחו על עצמם להכין טיוטה ראשונית של החוק, וכך הפכו מעורבים
מקצועית בהכנת "חוק הארכיונים", שנועד לקבוע למעשה את מעמדו, את תפקידיו
ואת סמכויותיו של הארכיון הממשלתי. בראשית ינואר 1949 העבירו הרליץ וביין לאבן-טוב
הצעה לחוק ארכיונים תחת הכותרת "החוק בדבר שמירת תעודות היסטוריות".
בתזכיר מאת הרליץ וביין הופיעה המלצה על הקמת 'רשות ארכיונית', שתהיה מוסמכת
להחליט בשמה של הממשלה על שמירה או על השמדה של הרשומות של מוסדות המדינה. לפי הצעתם,
המעמד הבכיר והדומיננטי מבחינה מקצועית בגוף המוצע היה שמור לארכיון הציוני המרכזי.
עם חקיקת "חוק הארכיונים" ב-1955 נקבע, כי יש
למנות גנז מדינה שינחה מקצועית את עבודת הגנזך ואת מערך הארכיונים במדינה בכללותו.
לתפקיד הגנז הראשון נבחר ד"ר אלכס ביין. הוא נכנס לתפקידו לאחר פרישתה של
יודין ולצידו כסגן הגנז והממונה על גנזך המדינה התמנה ד"ר פאול אברהם אלסברג.
(תפקיד גנז המדינה להנחות ולפקח מקצועית על מערך הארכיונים, על פי חוק הארכיונים. הממונה
על גנזך המדינה ניהל את הגנזך בפועל. לימים אוחדו שני התפקידים בידי גנז המדינה). ביין
ואלסברג הגיעו לתפקידם אחרי תפקידי ניהול בארכיון הציוני המרכזי, כך שהמסורת הארכיונית
והניסיון שנצבר בארכיון הציוני תרמו הן לביסוס התודעה ההיסטורית במדינה הצעירה הן
לביסוסו של הארכיון הלאומי.
טיוטת
הצעה לחוק שמירת תעודות היסטוריות, מאת הרליץ וביין, בכתב ידו של ביין,
1949 (L33\273)