נשים בונות אומה

שלושים שנות מנדט הקפיצו את ארץ ישראל ממעמד של מחוז נידח באימפריה העות'מנית לארץ בעלת אוריינטציה מערבית מודרנית. המהפכה המרכזית בארץ התרחשה בשלושה תחומים בעלי משקל רב: תברואה, רווחה וחינוך. ספרה החדש של מרגלית שילה "נשים בונות אומה: הפרופסיונליות העבריות 1948-1918" מציג את חלקן העצום של הנשים ותרומתן לשינוי בתחומים אלה.

הכתבה נכתבה בשיתוף עם פרופ' מרגלית שילה, פרופסור אמריטוס במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן.

"הייתי צעירה... אבל חשנו עוד יותר את אחריותנו מאחר שאנו היינו ההתחלה. היינו קבוצה קטנה של אנשים צעירים שהגיעו לכאן בכוח ההתלהבות וגם לנוכח אהבת ההרפתקה, לידינו נפלה שליחות: בניין הארץ". כך כתבה בזיכרונותיה לוטה כהן (1983-1893), האדריכלית הראשונה בארץ ישראל. היא למדה אדריכלות באוניברסיטה הטכנית בשרלוטנבורג, גרמניה, והייתה האישה הרביעית, שסיימה את התואר. בקיץ 1921 בחרה לעלות לארץ ישראל, לאחר שהאדריכל ריכרד קאופמן הזמין אותה לעבוד עִמו בחברת "הכשרת היישוב". היא עזרה בתכנון יישובים, קיבוצים ומושבים חדשים. השטחים הבלתי מיושבים אִפשרו לאדריכלים להביא לידי ביטוי את יכולותיהם ואת האידיאולוגיה שבה דגלו בצורה מקסימלית, וכהן מימשה זאת בתוכניותיה. כעבור שש שנים היא פתחה משרד פרטי בתל אביב, ותכננה בתים פרטיים ומוסדות ציבור.

 שרטוט של האדריכלית לוטה כהן של קבוצת עין-חרוד ותל-יוסף מתקופת עבודתה עם קאופמן, 

שנות ה-20 (AK375\2)

קווים דומים לסיפורה של לוטה כהן אפשר למצוא בסיפור חייהן של צעירות רבות בתקופת היישוב. אותן נשים למדו לימודים גבוהים או עברו הכשרה מקצועית בתחומים שונים: רפואה, סיעוד, עבודה סוציאלית, חינוך, אדריכלות, משפטים ועוד. מוסדות להשכלה גבוהה באירופה החלו לפתוח את שעריהם בפני נשים רק בשלהי המאה ה-19, והן החלו אט אט להשתלב במקצועות יוקרתיים. נשים יהודיות לקחו חלק נכבד בפריצת דרך עולמית זו, בשיעור שעלה בהרבה על חלקן באוכלוסייה. רבות מהן פנו לעבר ארץ ישראל עם תום לימודיהן, והצטרפו בנחישות למפעל ההתיישבות.

עם תום מלחמת העולם הראשונה שררו בארץ תנאים מיוחדים: שלטון מנדטורי שהבטיח רבות, אך השקיע את מירב מעייניו באוכלוסייה הערבית, שהייתה אוכלוסיית הרוב; יישוב יהודי קטן, שמנה כ-60,000 נפש, אך גדל בהתמדה, ומצב כללי ותברואתי גרועים ביותר. שנות המלחמה היו גם קו פרשת מים, שלאחריו החלו נשים להשפיע בצורה משמעותית יותר במרחב הציבורי. נשות המקצוע, שהגיעו לארץ משנות ה-20 ואילך, היו מלאות התלהבות לנוכח האתגרים שחיכו להן ולהזדמנות להוציא לפועל את הידע המקצועי שרכשו.

נשות "הדסה", שהחלו לפעול בארצות הברית בשנת 1912, החליטו למקד את עשייתן בתחום הבריאות. רק לאחר המלחמה הותר למשלחת רפואית מטעמן להיכנס לארץ. הרופאות המקצועיות, שהגיעו לארץ ישראל בשנים הבאות, תרמו תרומה רבת ערך לקידום השירות הרפואי בארץ. יותר מ-700 רופאות בארץ ישראל בתקופת המנדט היוו ריכוז יחסי גדול במיוחד בהשוואה ליתר מדינות המערב באותה עת. הרופאות פעלו במרפאות בכל רחבי הארץ, ונתנו ייעוץ בכל ענפי הרפואה.

צעירי ארץ ישראל נאלצו לנסוע לחו"ל בכדי ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. ככל הנראה, האישה הראשונה שנסעה הייתה אלכסנדרה (סוניה) בלקינד, שנסעה ללימודי רפואה בשוויץ ב-1898. ארכיונה הפרטי שמור בארכיון, ובו שמורה גם הדיפלומה שלה. לאחר חזרתה לארץ החלה לעבוד בבית החולים היהודי ביפו, ולאחר מכן פתחה מרפאה פרטית. (A622\36)

ד"ר אלכסנדרה (סוניה) בלקינד בתל אביב (PHG\1092033)

 
שרה בבלי (ברומברג), שסיימה לימודי רפואה בהולנד, נשלחה על ידי ארגון "הדסה" ב-1928 לארצות הברית כדי להשתלם בתזונה. עם שובה לארץ מונתה לדיאטנית הראשית בחמשת בתי החולים של "הדסה". בארכיונה שמורים דו"חות שפרסמה בנוגע למצב התזונה בארץ וגם ספרוני הדרכה בהוצאת ספרית "בריאות העם". בספרונים ניתן דגש לעקרונות לאכילה בריאה ולאופן השימוש הנכון בתקציב משפחתי מצומצם. (A520\15)

לצד הרופאות והרופאים פעל צוות של אחיות מוסמכות, שרובו רכש את המקצוע בארץ. נשות "הדסה" הן שיזמו את הקמתו של בית הספר המקצועי הגבוה הראשון בארץ, בית הספר לסיעוד, בסתיו 1918. מאות בוגרות המסלול שינו לבלי הכר את מצב התברואה וההיגיינה בארץ. תמותת התינוקות הגבוהה ירדה באופן משמעותי, והמחלות הנפוצות - גרענת וגזזת - אשר העיקו על כמחצית מילדי היישוב, כמעט מוגרו כליל. בראש עשייה זו עמדה אישה רבת פעלים, הנרייטה סאלד, מייסדת "הדסה" אשר בין יתר תפקידיה עמדה זמן מה בראש מחלקת הבריאות של ההנהלה הציונית.

הנרייטה סאלד, מייסדת "הדסה", עלתה לארץ ישראל ב-1920 כדי לפקח מקרוב על המשלחת הרפואית, שנשלחה מטעם הארגון. בהמשך מילאה תפקידי ניהול שונים בתחומי הסיעוד והרווחה, והפכה אותם למקצועיים יותר תחת סמכותם של המוסדות הלאומיים. ארכיונה האישי שמור בארכיון הציוני. בתמונה מתועדת הנרייטה סאלד עם האחיות הראשונות של ביה"ח "הדסה" בירושלים, 1921 (PHG\1017362)

על תחושת השליחות, שליוותה את סאלד בנוגע לתפקידה, היא כתבה בנימה הומוריסטית במכתב לאחות ברטה לנדסמן, מייסדת תחום סיעוד הקהילה בארץ, שאף היא כמותה לא נישאה ולא ילדה בעצמה: "מה נוכל לעשות כדי שבנותינו תבנה מה היא חובתן למקצוע ולארצן? אפילו נישואים צריכים לחכות עד שהעבודה תיעשה כראוי. חושבני שזו תגובה של רווקה זקנה". 20.6.1924 (AK731\1)

תקנות בית ספר לאחיות – תנאי קבלה לבית הספר, ירושלים, 1925 (J117\355)

גם תחום הרווחה עמד בראש מעייניהן של נשות היישוב, ובתקופה זו נוצר מקצוע חדש בארץ ישראל – עבודה סוציאלית. סאלד ייסדה את המחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי, יזמה את הקמתו של בית הספר לעבודה סוציאלית, ומעל לכל הבהירה לראשי היישוב את חשיבות דאגת החברה לנצרכים. בניגוד לתפיסה הרווחת, שאפיינה את הגישה של התנועה הציונית, שהעם יבוא לעזרת הארץ על בסיס התנדבותי, הוטמעה גישה חדשה: על הארץ לבוא לעזרת העם ולסייע לו. בקידום הפעילות בתחומים אלה של סיעוד ורווחה  פעלו כמעט אך ורק נשים.

חנה (הלנה) טהון, ממנהיגות "הסתדרות נשים עבריות", הייתה זו שהביעה דרישה לכלול את המחלקה הסוציאלית בוועד הלאומי כבר בינואר 1931: "עלינו לדרוש שהעבודה הסוציאלית לטובת נשים וילדים, שנעשתה עד עתה על ידי הסתדרות הנשים העבריות במסגרת צרה, תהיה תפקידו של כל היישוב". טהון אף לימדה בבית הספר לעבודה סוציאלית לאחר הקמתו ב-1934 (PHG\1015973)

ועד הקהילה העברית בירושלים מודיע לחנה טהון על מינויה לוועדת החינוך וגני הילדים וכך "יעלה בידינו להרים את מצבה של קהלת ירושלים שתתפוס את המקום הראוי בין שאר קהלות הארץ", 15.6.1938 (A148\54)

לנשות היישוב הייתה תרומה משמעותית גם למערכת החינוך. אמנם, עד קום המדינה רוב המורים בארץ היו גברים, אך שני תחומים אוישו כמעט רק על ידי נשים: גני ילדים והחינוך המיוחד. הישגי הגנים היו יוצאי דופן. הם השרישו את הדיבור העברי בקרב משפחות ילדי ישראל, וסייעו ביצירת "נס תחיית הדיבור העברי". מערכת החינוך המיוחד הובילה את הבשורה בדבר חובת החברה לדאוג גם ליחידים, שמתקשים לתרום לה. לצד הישגים מרשימים אלה ייסדו נשים בעלות חזון מוסדות לימוד חדשניים ומסגרות בלתי פורמליות כמו מגרשי משחקים, שהיוו את המתנ"סים הראשונים.

אחת הנשים שהשפיעה באופן משמעותי על מערכת החינוך העברי היא שושנה פרסיץ, ראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב בשנים 1936-1928. הפצת השפה העברית והחינוך העברי עמדו בראש מעייניה, ובתקופת כהונתה גדל תקציב החינוך, והיא ניצלה אותו להנהיג חינוך חינם בבתי הספר ובגנים בעיר, והפעילה יוזמות חינוכיות חדשניות. בטור שכתבה בעיתון "הארץ" הסבירה על נחיצותו של הגן העברי, 15.11.1940.

 
אשת חינוך נוספת שהשפיעה על שעות הפנאי של ילדי הארץ היא רחל שורץ. היא נבחרה לנהל את פרויקט הקמת מגרשי משחקים במימון הנדבנית היהודייה-אמריקאית, ברטה גוגנהיימר. המגרשים הראשונים הוקמו בירושלים לבני כל הדתות ונועדו להעסיק את הילדים מחוץ לשעות הלימודים. הם כללו מתקנים, ספריות, כלי נגינה וגינות ירק. בארכיונה האישי השתמר תקנון האגודה "למען מגרשי משחק לילדים". (A419\78)

הספר מציג את תרומתן של נשים בתחומים מרכזיים נוספים כמו אדריכלות מקומית ואמנות פלסטית, ואת מאבקן לקבל רישיון לשמש עורכות דין ולחדור למגדל השן הגבוה מכול – החיים האוניברסיטאיים.

רוזה גינצברג גינוסר הובילה את המאבק הנשי לעסוק בעריכת דין מול שלטונות המנדט. היא למדה משפטים בפריז, והגישה לראשונה בקשה לקבלת רישיון עריכת דין ב-1922. השלטון הבריטי דחה את בקשותיה שוב ושוב, ומאבקה לקבלת רישיון פורסם גם בעיתונות הבינלאומית. הלחץ עזר וב-1930 אישרו השלטונות גם לנשים לעסוק בעריכת דין. זהו צילום של ברכה שנשלחה מגולדה מאירסון ועדה פישמן בשם מועצת הפועלות לרגל הצלחת מאבקה (AK245\3)

בתקופת המנדט פעלו בארץ בין 20 ל-30 אדריכליות, ובהם האדריכלית ג'ניה אברבוך. אברבוך, מהאדריכליות המובילות בארץ, עבדה במחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית, וניהלה את המחלקה לבניין ערים בעיריית תל אביב. היא תכננה מוסדות ציבור רבים ואת כיכר [צינה] דיזנגוף בתל אביב (צילום: רודולף יונס, אוסף קרן היסוד, PHKH\1278771).

הנשים הפרופסיונאליות בארץ פעלו מתוך תפישת עולם פמיניסטית ואידיאולוגיה ציונית. חלקן הצליחו למרות הקושי לשלב עבודה נשית תובענית עם חיי משפחה. השינוי בארץ ישראל בחינוך, ברווחה בבריאות ובבנייה היה מאסיבי, אך מהר מאוד נתפס כמצב טבעי ורגיל. כך נשכח פועלן המשמעותי של הנשים בתחומים אלה מדפי ההיסטוריה. מרגלית שילה מציגה בספרה מבט-על היסטורי, שנותן לנשים אלה את מעמדן הראוי בבניין הארץ.

"נשים בונות אומה: הפרופסיונליות העבריות 1948-1918", מרגלית שילה, הוצאת כרמל, ירושלים 2020.​​​​​​​​​