קברו של הרצל בווינה, שקית עפר מהיישובים שהובאה לקברו, משאית
חרבה שהפכה לאנדרטה עלומה והזמנה לטקס לזכר צנחן, שהסתיים באסון, הם רק חלק מן
הפריטים שבחרו סטודנטים לתקשורת חזותית בקורס ״ארכיטקטורה, טראומה ותרבות
זיכרון״ של פרופסור דנה אריאלי, במסגרת שיתוף פעולה שנערך לאחרונה בין
הארכיון הציוני המרכזי לפקולטה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון.
הסטודנטים התבקשו ליצור מחווה עיצובית בהשראת הפריט שבחרו:
אחת עיצבה סיכות, אחרת יצרה שקית עכשווית, אחת עיצבה "אנדרטה לכיס",
וסטודנטית נוספת פיתחה סדרת פסלים כתוספת לאנדרטה בעיר הולדתה. סטודנט נמרץ אחד
תיעד במסע מצולם את ניסיונו לאתר משאית־אנדרטה שנעלמה – והגיש את הסרטון כעבודת
סיום.
זו השנה השנייה שהארכיון מוביל פרויקט זה, במטרה לחזק את
הזיקה הציונית של בני העם והארץ. הזכות לשמור על עושרם של פריטים חזותיים אלה אינה
מסתכמת בתיעוד העבר בלבד; היא מעניקה אפשרות להפוך את הזיכרון ההיסטורי למקור
השראה חי בעבור דור חדש של יוצרים. בכך הופכים חומרי הארכיון לחומר גלם תרבותי –
כאלה שמזינים פרשנות חדשה, מעודדים יצירה עכשווית ומחברים בין ההיסטוריה הלאומית
לבין עולם העיצוב של ההווה והעתיד.
הצצה לעבודות אחדות:
_________________________________________________________________________
"אם תרצו – אין" סיכה לדש הבגד // שחר גרינבויים 
סיכה וגלופה עם דימוי של קבר הרצל בווינה, עיצוב:
שמואל קרצ'מר, 1925 (A245\815; TZ6\462) לצד הסיכה שעיצבה שחר.
על הפרויקט >>
סיכה ועליה קברו של בנימין זאב הרצל בווינה (לפני שהעלו את
עצמותיו לקבורה בירושלים ב־1949), שימשה השראה לשחר גרינבויים. היא עיצבה סיכות
שעליהן דמויות מנהיגים מוכרים והכיתוב "אם תרצו – אין". היא חיברה בין
דברי הרצל "אם תרצו – אין זו אגדה" לבין הבלבול וחוסר אמון הציבור
במנהיגיו בתקופה האחרונה. מן החזון הברור של הרצל והתנועה הרחבה שהוביל נותר רק
ה"אין". דמויות העבר שבחרה מייצגות את דרכם של אנשי החזון הציוני,
שהובילו באחריות ותוך מתן דוגמה אישית. היא שאבה השראה מהאסתטיקה של מודעות אבל,
המציפות את המרחב הציבורי בתקופה הנוכחית, אך הוסיפה מבט עכשווי – ככלי לביקורת,
שיח וזיכרון.
_________________________________________________________________________
שקיק עפר // עדי יונגר
שקיק עפר מבד לכבוד העלאת עצמותיו של הרצל לארץ, 1949 (TZ1\17) לצד עבודתה של עדי.
על הפרויקט >>
כאשר העלו את עצמותיו של הרצל
לקבורה מחודשת בהר הרצל, ביקשו להניח על קברו רגבי אדמה מרחבי הארץ. נציגי
היישובים הביאו את האדמה בשקיק ייעודי, שהונח על הארון ונטמן יחד אתו. דוגמה ממנו
נותרה בארכיון הציוני. עדי יונגר נתנה לה פרשנות עכשווית.
________________________________________________________________________
אנדרטה בכיס // ליאורה בלוך
הזמנה לטקס חנוכת האנדרטה, יולי 1954 (DD1\3993) לצד "אנדרטת כיס" שעיצבה ליאורה.
"אסון מעגן" שאירע בעת טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה לזכרו של
הצנחן פרץ גולדשטיין, שבו נהרגו 17 איש ביולי 1954 ,הפך ממחווה של זיכרון לאסון לאומי.
ההזמנה לאירוע להנצחת זכר "הצנחנים שלא שבו" מאדמת אירופה
הכבושה, נותרה עדות אילמת לטקס. ליאורה בלוך עיצבה מחזיק מפתחות אישי, נייד
ואינטימי, המאפשר לשאת את הזיכרון קרוב לגוף, בזיקה אליה. במקום
אנדרטה ציבורית ומונומנטלית, היא מציעה אנדרטת כיס – חלופה עדינה ואנושית להנצחה,
שהיא זיכרון אישי וקולקטיבי שאינו מכביד על המרחב, אלא מתגלם במפגש היום יומי שבין
אדם לחפץ.
_________________________________________________________________________
דור חָצוּב // עפרי חצב
על הפרויקט >>
עפרי חצב פיתחה סדרת פסלים כתוספת לאנדרטה בעיר
הולדתה, כרמיאל. היא ביקשה לשלב במרחב ילדותה גם את הדור הרביעי לשורדי השואה,
שלדבריה עקב מרחק הזמן מהאירוע חשים ניכור מול הזיכרון הקולקטיבי. היא ניסתה לפרש
ולתת משמעות לזיכרון בהווה, וכדי לחבר בין טראומת העבר לבין זהות ישראלית עכשווית
הוסיפה למרחב דמויות של צעירים עכשוויים.
_________________________________________________________________________
מי מעלים אנדרטה? // מתי זמיר
אנדרטה מאולתרת בכניסה להיאחזות נחל שניר, אוסף קרן היסוד (PHKH\1265855)
תצלום המשאית הישנה הניצבת על גל אבנים,
ולמרגלותיה כתובת עלומה, עורר את סקרנותו של מתי זמיר. כאשר לא מצא כל מידע על
אודות האנדרטה המאולתרת, הוא יצא למסע בעקבותיה, מצויד בקצה חוט הקושר בינה לבין היאחזות נחל שניר, למרגלות החרמון. תיעוד מצולם של המסע לגלות
מי יצר אותה ומדוע, ולמה היא נעלמה מן הנוף – הפך לעבודת הסיום שלו בקורס.
קישור לסרטון מי מעלים אנדרטה.
~ פורסם ב- 18.9.2025 ~