דב סושינסקי, הילד
החמישי מבין שישה, לצד אימו שרה ואחיו התינוק נתן. התמונה באדיבות המשפחה.
בעיירה נובי דבור שבמרכז פולין על גדת נהר ויסלה גדלו שני חברים טובים: דב סושינסקי ויוסף שלנג (נחש בתרגום לעברית). הם למדו בבית הספר "תרבות" אצל המורה צבי פלסר, שלימד אותם על ציונות ועל אהבת הארץ. תלמידי בית הספר למדו יהדות יחד עם השכלה כללית – והכל בשפה העברית. פלסר החל ללמד שם ב-1932, וכעבור שנתיים, כשהיו הילדים בני 10, קיבל סרטיפיקט לארץ ישראל. לפני שעזב נערכה לו מסיבה, והשניים, יחד עם שאר חברי הכיתה, הכינו לו מחברת עם מכתבי פרידה נרגשים. פלסר שמר על המחברת וצירף אליה מכתבים נוספים שקיבל מתלמידיו לאחר עלייתו. כולם כונסו לספר "ואולי נתראה עוד: מכתבי תלמידים יהודים מפולין לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם" על ידי דוד אסף ויעל דר.
כרזה מטעם רשת
"תרבות" בפולין, הקוראת לתמוך בבתי הספר העבריים, שנות ה-30 (KRA\1419)
הילדים ביטאו במכתבי הפרידה תחושות מעורבות: צער על כך שמורם האהוב עוזב
ושמחה על מעברו לארץ ישראל. "בצד אחד אני אומר, טוב שמורי עולה ארצה ובצד
שני, רע לי וקשה לי להיפרד ממורי" כתב דב. הוא השתוקק לעלות לארץ ולהיות חלוץ
– כמו שלמד מפלסר: "המורה כנראה רוצה לעבוד על אדמת 'הקרן הקימת לישראל', אשר
המורה כל כך עבד בשבילה טוב, ודיבר עליה עוד ועוד יותר... ועכשיו אני מברך את מורי
שיצלח בכל דרכו ושיעלה ארצה בדרך צלחה ויהיה חלוץ נאמן כמו כל החלוצים." ילדי
הכיתה המשיכו לשמור על קשר עם מורם גם לאחר מכן. יוסף כתב על רצונו העז להגיע לארץ
ישראל: "מצטער אני מאוד על שלא
יכול אני לשבת עם המורה ולזלול ביחד עם מורי תפוחי זהב... אוי! מתגעגע אני אל
הארץ. מי יתן כנפיים הייתי עף אל המורה החביב..."
"יום
הפרידה" מכתב של דב אל מורהו צבי פלסר, 1934. המכתב פורסם בספר "ואולי
נתראה עוד", הסריקה באדיבות המשפחה.
הרצון לעלות לישראל לא שכך, ועוד באותה שנה החליטו הילדים לפנות אל
מנחם אוסישקין, שעמד בראש קק"ל, בבקשת עזרה. דב כינה את אוסישקין "סבי
יקירי", ויוסף פנה אליו כ"אבא אוסישקין". דב סיפר במכתב על לימודיו
בבית הספר "תרבות" ועל אחותו הגדולה שכבר נמצאת בארץ. "ורק דבר אחד
אני מבקש על דבר עלייתי ארצה כפי שד"ר תיאודור הרצל אמר 'אם תרצו אין זו
אגדה'". הוא מוסיף כי יעבוד קשה לאחר שיגיע לארץ: "שמעתי כבר על הרבה
כפרים שנוסדו זה עתה, למשל כפר סבא, כפר אוסישקין, כפר חולה. האם לא חסרים פועלים?
ודאי שכן. ולכן אני אלך, ורק אני אלך לעבוד. אעבוד פי שניים מאשר אחר..."
"ולכן
מבקש אני מאד שמר אוסישיקין יסדר את הדבר הזה" מכתבו של דב אל אוסישקין, 1934
(J1\7606)
יוסף סיפר לאוסישקין על כשרונו במלאכה ובציור ועל רצונו ללמוד
ב"בצלאל". "פה בפולניה לא
אוכל לעבוד כמו בארץ כי יהודי אנוכי. ובכן אני רוצה לנסוע לבצלאל, ואני מבטיח
להיות תלמיד טוב." כבר במהלך שנות ה-30 סבלו יהודי נובי
דבור מהתנכלויות אנטישמיות גוברות והולכות מצד שכניהם הפולנים ויוסף כותב כי כל
משפחתו רוצה לעזוב: "כלנו רוצים לעלות לארץ ולשבת בה כי בפולין אין לנו מה לעשות.
אני מבקש שתתחשבו עם מצבנו."
"מחשבתי היא רק לנסוע
ארצה, לא לחיות חיי אושר ועצלנות. רק חיי עבודה ושמחה" מכתבו של יוסף נחש (שלנג) לאוסישקין, ינואר 1935 (J1\7606)
אוסישקין קיבל את המכתבים והפנה אותם אל הנרייטה סאלד, מנהלת עליית
הנוער וראש המחלקה לעבודה סוציאלית. הוא כתב לה "טיפול בילדים הלא זה הוא תפקידך".
סאלד שלחה את תשובתה אל הילדים גם בשם "סבא אוסישקין", וכתבה
להם כי ילדים רבים מפולין פנו אליה: "יודעים אתם שמצב היהודים בפולין, כמו
במדינות רבות אחרות, הוא רע עד למאוד... ועוד אין ברשותנו, לצערנו, קופה ממשלתית
עשירה שתוכל להביא לארצנו את כל הילדים השואפים לכך, ועוד הנכם ילדים קטנים
עדיין". היא מתנצלת שאין ביכולתה לעזור אבל מציעה לחכות שיגדלו: "אך אין
להתיאש, ילדים חביבים, ואתם, כמו כל בני עמנו, מוכרחים להתאזר בסבלנות..."
"בבקשה לענות להם מה שתמצאי למתאים בשבילם" מכתבו של אוסישקין אל הנרייטה סאלד, פברואר 1935 (J1\7606)
"ובהגיע השעה המתאימה
לעלותכם לארץ, עלו תעלו" תשובתה של הנרייטה סאלד לשני הילדים, מרץ 1935 (J1\7606)
דב ויוסף לא התייאשו וחיכו בסבלנות. כעבור שנתיים החליטו לפנות
להנרייטה סאלד פעם נוספת. המכתבים ששלחו השניים נמצאו בתיקי המחלקה לעבודה
סוציאלית בארכיון הוועד הלאומי לאחר שהתוודענו לסיפור המלא של דב. סגן ע', נינהּ של שרה,
אחותו הבכורה של דב, שעלתה לישראל ב-1932 לאחר חתונתה עם יוסף שימקוביץ', פנה למדור לחקר המשפחה בארכיון הציוני בניסיון לאתר מידע
נוסף על אחיה של סבתו. לצד מכתבי הילדים נשמר עותק מתשובתה של סאלד, שהפעם הקפידה
לא לטפח תקוות שווא בקרב הילדים.
במכתב ששלח יוסף לסאלד ב-1937 כתב כי "נזכר בתשובה שקיבלתי מיד הגברת
החשובה: שכאשר אגדל ואגמֹר את בית-הספר, אז אקבל עזרה 'ממחלקת העבודה הסוציאלית'
ואוכל לעלות ארצה ולהשתלם בכיוון כשרונותי..." הוא ציין כי בעוד חודשים
ספורים יסיים את בית הספר והיה רוצה להמשיך את לימודיו בטכניון בישראל – מה שלא
יתאפשר לו בפולין. הוא זקוק לתמיכה כספית כי להוריו אין אפשרות לעזור לו. בתשובה
כתבה סאלד כי כדי ללמוד בטכניון "דרושים סכומים לא קטנים כלל לשם מחיה ושכר
למוד. לצערי הרב אין ביכולת מחלקתי לעזור לך בזה, כי אין בידיה אמצעים לכך. הדאגה
לפליטים, שנתעוררה עם מהומות הדמים שעברו על ארצנו בשנה האחרונה ותסבוכות אחרות
היא כה כבדה, עד כי אין אפילו באפשרותנו לספק חלק מצרכי האומללים האלה." עם
זאת, היא מסיימת את מכתבה בנימה חיובית: "ואין צריך להתיאש מן התקוה, כי עוד
תשיג את מבוקשך ותגשים את שאיפותיך."
"אני
מקוה שאקבל תשובה פוזיתיביט ושיקבלו אותי לאוצר הארצי ישראלי לתכנון" מכתבו
של יוסף נחשון (שלנג), 1.2.1937 (J1\3738)
תשובתה של הנרייטה סאלד ליוסף, 19.3.1937 (J1\3738)
ימים אחדים לאחר מכן שלח דב מכתב משלו, ובו ניכר כי הוא חרד לגורלם:
"כל העולם הנאור שמע וידע את אשר מתרחש בפולין המדינה. יום יום וקורבנוֹ. אין
יום שבאחת מעריה לא יהיה קרבן עברי." הוא תלה את תקוותיו בסאלד שתעזור לו
לצאת מפולין: "בקשתי היא אל סבתי אל נא תשלחי את פני ריקם כי הנני בן מסור
לעם ככל הָחַלוּצִים. גומר אני את ביהס וסופי מה יהיה אינני יודע..." במכתב תשובה
הסבירה הנרייטה בצער שאין ביכולתה לעזור: "טעות היא לחשוב, שיש לי איזו השפעה
שהיא על ענייני עלייה. פעולותי בקשר עם עליית הנוער מצומצמות בהכרח עבור הנוער
מגרמניה בלבד, ואין לי כל סמכות איזו שהיא לחרוג מן הגדר הזה."
היא מוסיפה כי "צר לי שאין בידי אלא תשובה שלילית זו, אולם מוטב להביע את
הדברים כפי שהם ולא להשלותך בתקוות, שבמצבנו הנוכחי הן תקוות שוא."
"כגדל
צרותיו של הנוער העברי הגלותי הן גדול מזה הוא צמאונו לגאולה" מתוך מכתבו של דב
אל סאלד, פברואר 1937 (J1\3738)
"אני מבינה יפה
לגעגועיך העזים לארץ ישראל" תשובתה
של הנרייטה סאלד לדב, 31.3.1937 (J1\3738)
משאלתם של דב ויוסף לא התממשה. לפני כיבוש פולין בידי הנאצים גרו בנובי
דבור כ-4,500 יהודים, 200 תלמידים למדו בבי"ס "תרבות". העיירה
נכבשה ב-1939 והמשפחות היהודיות רוכזו בגטו. בהמשך הועברו לגטו ורשה, שם דב ויוסף
נרצחו, וכך גם רוב בני כיתתם. עד סוף המלחמה נותרו בחיים רק כ-450 מיהודי
העיירה.
סגן ע', קרוב משפחתו של דב, התרשם עמוקות מסיפורו, שהשפיע גם על
החלטתו לצאת לקצונה ולתת את המיטב בשירותו הצבאי, תוך שהוא זוכר את דבריו של דב
במכתבו: "להילחם בעדה וללחום בעד דרור ארץ".