ד"ר משה וולך, 1942 (PHG\1005139)
מבנה בית החולים שערי צדק (PHG\1026067)
במהלך מלחמת העולם הראשונה ביקר ד"ר וולך בגרמניה כדי לאתר אחות
ראשית לבית החולים שערי הצדק. בבית החולים "שלמה היינה" בהמבורג הוא פגש
באחות זלמה מאיר, שהסכימה לעלות לארץ ישראל, ובשנת 1916 הפכה לאחות הראשית של בית
החולים. זלמה מאיר הייתה חלוצה בזכות עצמה בתחום הסיעוד בארץ. כמי שלמדה ועבדה
במוסד גרמני מוביל, היא שילבה סטנדרטים חדשים של טיפול בחולים ושמירה על היגיינה.
כחלק מניסיונה להפוך את האחיות של בית החולים למקצועיות יותר שאפה מאיר להקים בית
ספר לאחיות ב"שערי צדק". וולך התנגד ליוזמה זאת מתוך תפיסה לפיה ההכשרה
הטובה ביותר לאחיות היא ההכשרה המעשית, אך התעקשותם של חברי הוועד המנהל הובילה
להקמת בית ספר לאחיות בשנת 1934. וולך עוד לא ידע שבית הספר לאחיות יתפוס מקום
מרכזי בתוכניותיו להעלאת ניצולים יהודים ארצה.
האחות זלמה מאיר (A613\33)
צוות בתי החולים "שערי צדק". ד"ר וולך שני משמאל. זלמה מאיר
במרכז. מאחור תלמידות סיעוד.
צילום: צדוק בסן (GNZB\401115)
במשך כל שנות פעילותו בארץ ישראל שמר ד"ר וולך על קשר הדוק עם
גרמניה. הוא נעזר בקונסול הגרמני מול השלטונות העותומאניים והבריטיים, רכש מוצרים
רפואיים בעיקר מגרמניה, והשפה המועדפת עליו הייתה גרמנית. כאשר החלו להגיע לארץ
ידיעות על התחזקותה של המפלגה הנאצית בגרמניה, מרבית קרוביו ורבים ממכריו של וולך
עדיין התגוררו שם, ואם בעבר הוא נהג לכתוב אליהם כדי לבקש סיוע לבית החולים, כעת
הם פנו אליו כדי שיסייע להם לצאת מגרמניה. השגת הסרטיפיקטים לעלייה לארץ הפכה
לסוגיה מורכבת במיוחד לאחר פרסום "הספר הלבן" של 1939, שבו הוקשחו
הקריטריונים לאישורי עלייה. בדיוק באותה עת שיהודי גרמניה ניסו לברוח ממנה, נסגרו
שעריה של ארץ ישראל על ידי הבריטים. הוא הצליח לסייע לחמשת אחיו שהיו בחיים בשנת
1938 לעלות לארץ ולהציל את מרבית אחייניו.
וולך הבין את גודל השעה, וניסה לסייע ליהודים רבים להשיג סרטיפיקטים
לעלייה לארץ ישראל. אחת מהדרכים היחידות להעלות יהודים צעירים ולא מבוססים כלכלית הייתה
לרשום אותם כסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה בארץ עם סרטיפיקט B3. וולך השתמש לפיכך בבית הספר לאחיות של בית
החולים ככלי להשגת סרטיפיקטים לנערות יהודיות, וכך הפך המקום, שבתחילה התנגד
ד"ר וולך להקמתו, למפתח במפעל ההצלה שלו. במהלך שנת 1939 הצליח ד"ר וולך
להשיג שלושה עשר סרטיפיקטים לאחיות, ועמל רבות להגעתן לארץ ישראל. חלקן הצליחו
לצאת מגרמניה לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה.
ד"ר וולך היה בקשר גם עם הורים ועם קרובים אחרים של האחיות
שהגיעו לארץ. במקרה של חנה לוי שמר על קשר גם עם אמה, אלה לוי מהעיר לדנבורג, ועם אחיה, הלמוט לוי שהצליח
להגיע לחיפה בכוחות עצמו. ד"ר וולך כתב להלמוט לוי, כי חיוני שחנה תירשם
במשרדי העלייה בתוך שבוע ימים מהגעתה לארץ. חנה אכן הגיעה לארץ, ולמדה סיעוד ב"שערי
צדק", אך אמה, נרצחה בשואה.
חנה לוי לאחר שעלתה לארץ, 1938 (A399\712-1p)
וולך השקיע מאמצים ניכרים להעלות תלמידות סיעוד לארץ. היו מקרים, שהוא
הציע לממן הלוואות לתלמידות חסרות אמצעים כדי להבטיח את הגעתן. במסמכים של המחלקה
לעלייה של הסוכנות היהודית אפשר למצוא כרטיסי עולים של נערות, שעליהם חתם וולך אישית
שהוא קרוב משפחתן בארץ ישראל.
כרטיס מידע של המחלקה לעלייה על העולה ארנה ירט בו וולך רשום כקרוב
משפחה (ST6A)
סיפור הצלתה של פאולה ראבט מרתק במיוחד. פאולה ראבט נולדה בעיר
נירנברג להורים ממוצא פולני. היא והוריה גורשו במסגרת גירוש זבונשין באוקטובר 1938,
ונותרו במחנה על גבול גרמניה ופולין ללא אפשרות להיכנס לאף אחת מהמדינות – מצב
יוצא דופן לפני תחילת המלחמה – וללא צרכים בסיסיים. כאשר שמע ד"ר וולך על
מצבה מהרב ארנולד אברהם קליין מנירנברג, הוא התגייס כדי לסייע לה לעלות לארץ באשרת
סטודנטית לסיעוד. בתאריך 13.6.1939 הוא כתב ליהושע בכר ממחלקת העלייה של הסוכנות
היהודית:
"הנני מרשה לעצמי להעיר את תשומת ליבו ולבקש את עזרתו בעניין
הצעירה פוילה רווט [כך במקור] אודותיה דיברתי עם אדוני כמה פעמים. היא הייתה גרה
בעיר נירנברג, ומפני שהיא נתינה פולנית גירשו אותה השלטונות הגרמניים באוקטובר 38
ונמצאת כל הזמן במחנה Zbarzyn II Oboz
על הגבול הפולני. היא צעירה בת 23 שנה שהייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער ועמדה בראש
כמה ארגונים של נוער חלוצי. מדברת היטב עברית, ומצבה מיואש. הייתי מבקש מאת אדוני
להשתדל שהבחורה הנ"ל תקבל רישיון לעלות ארצה. אני מודה לכבודו למפרע בעד על
טרחתו. והנני מוקירו ומכבדו".
מכתב ששלח וולך אל יהושע בכר בנוגע לפאולה ראבט, 13.6.1939 (A399\714-1t)
בזכות מאמציו של ד"ר וולך הייתה פאולה ראבט מבין היהודים, שניתנה
להם אפשרות לשוב לגרמניה לימים אחדים כדי להסדיר את עזיבתה הסופית מגרמניה באופן
מסודר. כעבור שלושה שבועות היא חצתה את הגבול, וביקשה מד"ר וולך שישלח אליה
את הסרטיפיקט למרכז הקהילה היהודית בנירנברג בניהולו של ד"ר קארל מאייר. היא
הצליחה לחזור לנירנברג, שם שהתה אצל משפחת פאלק (Falk) עד הגעת הסרטיפיקט המיוחל ב-14.8.1939. אומנם
באותה עת לא היה ידוע שמלחמת העולם השנייה עומדת לפרוץ תוך כשלושה שבועות, אך
ד"ר וולך הבין כי לוח הזמנים קצר, והגעתן של הסטודנטיות לארץ עלולה להתעכב.
על מנת לאשרר את הסרטיפיקט היה על פאולה ראבט להגיע לשגרירות הבריטית בברלין, ומשם
להגיע לאיטליה כדי לעלות על ספינה לארץ ישראל. ד"ר וולך ביקש מפאולה ראבט
ומחמש נערות נוספות, שהיו במצבה, להיפגש בברלין ולעלות משם יחד. שש הנערות הגיעו
לארץ ישראל בשתי הפלגות של הספינה "הגליל". כך, בזכות מאמציו של
ד"ר וולך פאולה ראבט הגיעה לארץ ב-23.11.1939, חודשים לתוך מלחמת העולם
השנייה.
הסרטיפיקט של פאולה ראבט (A399\714-2t)
לא כל ניסיונות ההצלה הסתיימו בהצלחה. בשנת 1920 הושארה ב"שערי
צדק" דנה בוליסה, ואומצה בפועל על ידי ד"ר וולך והאחות הראשית זלמה
מאיר. בשנת 1928 היא אומצה באופן חוקי על ידי לודוויג וסוזי שאול, שכעבור זמן קצר
חזרו לפרנקפורט. בזכות הדרכון הבריטי שלה הצליחה דנה בוליסה לחזור לארץ ישראל בשנת
1938, אך מאמציו של וולך להציל את הוריה המאמצים עלו בתוהו, והם נרצחו בשואה. דנה
בוליסה עצמה נרצחה בפיגוע ברחוב יפו בתאריך 22.2.1948 במהלך מלחמת העצמאות. ד"ר
וולך המשיך במאמצי ההצלה גם במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר רבים מהאנשים שהוא פעל
למענם כבר נרצחו.
כל חייו פעל ד"ר וולך להציל נפשות רבות ככול האפשר, אם כרופא ואם
בזכות מעמדו הציבורי כנציג יהודי מול השלטונות העותומאניים והבריטיים. מחויבותו
להצלת חיים דחפה אותו לנסות להציל יהודים רבים ככל האפשר מהמצב הקשה בגרמניה. בזכותו הגיעו לארץ עשרות נערות יהודיות כתלמידות סיעוד. הוא גם סייע ליהודים
רבים אחרים להימלט מהגורל הנורא הצפוי להם.