מצאנו מים

לפני 140 שנה, בשנת תרמ"ב (1882), חל מפנה בהיסטוריה היהודית. פוגרומים נרחבים באימפריה הרוסית הובילו את יהודה לייב פינסקר לפרסם את חיבורו הידוע "אוטואמנציפציה!", שקרא לתחיית העם היהודי במדינה עצמאית. בעקבות קריאתו ליהודים להיות אקטיביים כדי להשיג מטרה זו מבלי להסתמך על עמי העולם הוקמו ארגונים של "חובבי ציון" ברחבי רוסיה, ומשפחות יהודיות בחרו לקחת את גורלם בידיהם ולהגר לארץ ישראל. כך החל גל עלייה גדול, שהוגדר על ידי היסטוריונים כ"עלייה הראשונה".

 

קבוצת משפחות מאוקראינה עלתה לארץ ישראל, והקימה את ראשון לציון, המושבה הראשונה של אנשי העלייה הראשונה, בט"ו באב של שנת תרמ"ב. מאז ציינה ראשון לציון עשורים רבים להיווסדה, שלקראתם הודפסו ספרים חגיגיים, המתבוננים אחורה על הקמת המושבה ועל ציוני הדרך בתולדותיה. כינסנו יחד ארבעה ספרים כאלה, ועקבנו אחר השינויים בסיפור ההיסטורי בין הדורות.

תמונת אחד עשר מייסדי ראשון לציון ב"ספר היובל" הראשון משנת תרס"ז, 1907. (PHZPR\1256814)

 

דור המייסדים

חגיגות חצי היובל של ראשון לציון נערכו ב-1907, ולכבודן יצא לאור "ספר היובל". חמש שנים לאחר מכן הוציא אהרן מרדכי פרימן, שהיה ממייסדי המושבה, כרך משלים בשם "ספר היובל – כרך שני", המתעד  את ההיסטוריה של המושבה, בניסיון לשמור על אובייקטיביות. בספר מופיעים ציטוטים ממקורות ראשוניים כמו מכתבים, מברקים, נאומים, מאמרים בעיתונות ופרוטוקולים של ישיבות. פרק שלם הוקדש לתיאור חגיגות חצי היובל להקמת המושבה. דוד יודילוביץ, מהמורים הראשונים של ראשון לציון ללמד בשפה העברית וחתנו של פרימן, חיבר את ההקדמה. 

שער "ספר היובל", הכרך השני, משנת תרע"ב, 1912, עם הקדשה בחתימתו של אהרן מרדכי פרימן, 

מחבר הספר. (BK\4321)

תמונה משפחתית: דוד וציפורה יודילוביץ לצד אהרן מרדכי ומרים פרימן, 1922. 

מאוסף צבי אורון (PHO\1390899)

פרימן סיפר, כי לאחר הקמת המושבה נקלעו המשפחות המייסדות לקשיים כלכליים. הן שלחו את יוסף פיינברג לאירופה כדי לגייס כסף מיהודים בעלי אמצעים ובהם הברון רוטשילד, שהשתכנע לתמוך במתיישבים בראשון לציון. פרימן תיאר את הברון רוטשילד בכבוד רב ובהערצה, וכינה אותו "מלאך מושיע", שהציל את המושבה מחורבן. הברון העביר למתיישבים ציוד וכספים, ופקידיו העניקו למתיישבים יעוץ אגרונומי. מה בנוגע לבאר המים ולפקידי הברון? עליהם נשמע רק בחיבורים הבאים.

תיאור חגיגות 25 להיווסדה של ראשון לציון מתוך "ספר היובל" השני: 

"עוד מן יום אתמול כבר מקשטה כל המושבה בדגלים וביחוד כל בתי העדה מקשטים בהמון דגלים ובזרי פרחים וכפות תמרים... וזה כשמונה ימים אשר המשרד התלגרפי עוסק בקבלת תלגרמים של ברכות מכל מקומות התבל לכבוד החג הנכבד הלאומי הזה, וגם בתי הדואר מביאים הרבה מכתבי ברכה..." (BK\4321)

 

פרימן סיכם, כי אין להשוות בין ראשית המושבה למצבה הנוכחי: "בשנת תרמ"ב עלינו עשרה מאחינו על הר שמם כמעט בתוך מדבר, בודד עמדו בקבלנותם המוזרה, בלי היותנו מנוסים ובלי אמצעים... ומה אנו רואים במקום הזה, בשנת תרס"ז, הר פורח ומשגשג, ועליו כעשר מאות תושבים, באמצע אדמה פוריה, עדה יהודית מסודרה, תבואה עצמית, וחרושת אֵיתָנה, ומסביבנו בארץ ישראל, עשרות רבות של מושבות חדשות."

 

חגיגות היובל לראשון לציון, 1932, מאוסף קרן היסוד (NKH\457010)

 

אלבום מתנה

בשנת 1932 חגגה ראשון לציון 50 שנה. ועד יובל החמישים לראשון לציון, שכלל את מנשה מאירוביץ, דב חביב לובמן, דוד יודילוביץ ונחמה פוחצ'בסקי, הוציא לאור את הספר "ראשון לציון", הכולל סקירה היסטורית מאת דב וולחונסקי. הפעם בחרו להדפיס ספר קליל: הרבה תמונות, טקסט קצר ופרסומות של נותני חסויות. 

שער הספר "ראשון לציון" משנת תרצ"ב, 1932 (BK\28793)

 

וולחונסקי כתב על ראשיתה של המושבה ועל קשיי המתיישבים. הפעם הוזכרו הניסיון הכושל לחפור באר והמחסור הקשה במים, שבגללם נשלח פינברג לבקש עזרה: "בשביל הבאר נבחר מקום גבוה בלתי מתאים, ובעומק של עשרים מטר עוד לא נמצאו מים. והימים ימי קיץ לוהטים ומים צריך להביא בחביות ממקוה-ישראל (ויש שרוו את צמאם אז במים הדלוחים של מעין שמשון). חפירת הבאר נפסקה באין אמצעים." ברשימתו ניכר כי היחס אל הברון רוטשילד פחות נלהב מאשר בספרו של פרימן, והוא הוגדר רק כ"נותן את ידו לבנין הישוב". בנוסף נכתבה גם ביקורת על פקידי הברון: "פקידות הברון, עם כל עבודתה הכלכלית המועילה, גרמה גם לכמה תופעות שליליות, ביחוד מחמת אפוטרופסותה המוגזמת, שצמצמה את רוח היצירה של האכר והגבילה את החופש שלו גם בחייו הפרטיים. משום כך נעשתה ראשון-לציון למרכז ההתמרמרות על הפקידות."

מודעת פרסומת למשאבות "בורגר", מנותני החסות לספר "ראשון לציון". (BK\28793)

מבט לאחור

שישים שנה עברו מאז נוסדה ראשון לציון, אז יצא לאור ספר עב כרס בעריכת דוד יודילוביץ ובסיועה של חברת "כרמל מזרחי". הספר "ראשון לציון התרמ"ב-התש"א" התבסס על זיכרונותיהם של מייסדי המושבה. במהלך כתיבתו קיים יודילוביץ ישיבות שבועיות עם חברי המערכת – זלמן דוד ליבונטין, מנשה מאירוביץ ודב חביב לובמן – שבהן הציג את החומרים שאסף וביקש את חוות דעתם. בדומה לספרו של פרימן גם ספר זה הציג מבט מחקרי. הוא כולל מסמכים היסטוריים ומאמרים על ראשון לציון, שנכתבו על ידי מומחים לגיאוגרפיה, לאגרונומיה ולאקלים.

שער הספר "ראשון לציון התרמ"ב=1882 – התש"א=1941" שיצא בשנת 1942, 

עם הקדשת העורך דוד יודילוביץ (BK\8396ג')

תודות לגופים, שסייעו בהדפסת הספר ולבעלי זכויות היוצרים של התמונות (BK\8396ג')

 

סמל העיר ראשון לציון עם ציור הבאר הראשונה והכיתוב "מצאנו מים" הוכנס לשימוש בחגיגות ה-60 להקמת העיר. בספר זה ניתן מקום נרחב למצוקת המים של המתיישבים הראשונים ולחפירת הבארות בשנים הראשונות – שלא כמו בספרים המוקדמים. תיאור המחסור במים נועד לעורר את לבם של הקוראים:

"מים! מים! – יללו ילדים קטנים, במשכם סינור אִמם המסתירה את פניה החִוְרִים ועיניה המלאות דמע.

הוי מעט מים, להשיב הנפש, התחננה אשה רפת כח שוכבת בקדחת, לבעלה השוכב בכאב עינים, ולב השומע נקרא לגזרים."

 

יודילוביץ שב לשבח את הברון רוטשילד, וכתב עליו שהיה יחיד בדורו. לגבי פקידיו של הברון נקט בנימה סלחנית יותר מוולחונסקי, ותיאר את המצב המורכב, שבו פעלו הפקידים והמתיישבים:

"כל פקודה 'אדמיניסטרטיבית' הופכת בעיני המצוּוה לעריצות ולאכזריות. כל עובדה או שיחה תמימה של הפקיד, היתה נמסרת מאיש לאיש בצורה של עברה וזעם, ושִמשה תיכף להלהבת הלבבות... ודוּמת העיר, והעתונים מצדם, היו כורכים פקידות ופקידים יחדו, ודנו את כֻלם, באמת מידה אחת, אף כי שונים היו זה מזה. היו בין הפקידים גם טובים, גם בינונים וגם רעים, כנהוג בחיים."

 

מעשה שהיה

ראשון לציון ציינה 70 שנה להיווסדה ב-1952. באותה שנה הוציאה ועדת יובל ה-70 ספרון בשם "ראשון לציון בת שבעים".  הספר נכתב על ידי הסופר ואיש החינוך אברהם שלמון וערך זרובבל חביב (לובמן), שניהם מוותיקי ראשון לציון. ספר זה שונה מקודמיו. הפעם בחרו לחבר ספר קריאה ולא תיעוד היסטורי אובייקטיבי, ולכן אין בו תעודות, והוא כולל מעט תמונות ואיורים. אם בספרים הקודמים נזכר העימות עם הערבים בשורות בודדות, כאן, על רקע ההתנגשויות עם הערבים בתקופת הקמת המדינה, יש לכך ביטוי נרחב.

שער הספר "ראשון לציון בת שבעים" משנת תשי"ב, 1952 (BK\12883)

 

הספר נפתח בתיאור שיירה עמוסה, המתנהלת במאמץ רב בחולות יפו בדרך לאדמת ראשון לציון. "ערבים עוברי-אורח, בראותם את השיירה, ניצבו לרגע קט על מקומם, הסתכלו ב'יאהוד' המשונים, הנידו ראש בתמהון וליוו בעיניהם את השיירה המתרחקת והולכת. לבסוף סיננו עוד בין שיניהם את המילה האחת והיחידה 'מג'אנין' (מטורפים) והלכו להם לדרכם." הפתיחה מרמזת על העימות העתידי בין שני הצדדים. גם בספר הזה ישנם תיאורים מכמירי לב על המחסור במים ועל הניסיונות העקרים לחפור בארות. הברון רוטשילד מתואר כ"משה השני", שתמך באיכרי ראשון לציון, אך ביקש להישאר בעילום שם ועל כך זכה לכינוי "הנדיב הידוע". הברון זכה לתשבחות, אך פקידיו לא: "אל האור של מפעל הברון נתלוו עד מהרה צללים. לא תמיד הקיף הברון עצמו באנשים מתאימים. שליחיו לא הבינו לרוח שולחם, ולפעמים קרובות היו רואים עצמם כשליטים ומושלים על האכרים."

 

פרק שלם ומרגש מתאר את מציאת המים בבאר הראשונה:

""חבריה!" זעק חיים, "מצאנו מים! המים קרובים! העפר לח!"

"מה?" שאל הפועל מלמעלה.

"מצאנו מים!" החלו הפועלים למטה לצרוח בגיל משהרגישו גם הם ברטיבות העולה מן הבאר.

"מצאנו מים! מצאנו מים!" צרח בכל כוחו הפועל למעלה.

"מצאנו מים!" ענה ההד מקירות הבתים.

"מצאנו מים!" נדמה לחשו זה לזה העשבים והצמחים המתעלפים בשרב היום."

חגיגות 70 שנה לראשון לציון, 1952, מאוסף קרן היסוד (NKH\437938)

 

נראה כי כל דור בחר במה להתמקד ומה להשמיט מתוך הסיפור המוכר והידוע של ראשון לציון, וכל ספר הותאם לקהל היעד שאליו הוא כיוון והותאם לתקופה שבה נוצר.

​​​

​​​