"אחינו בגולה"

מאת נגה פרג, לשעבר ארכיונאית בארכיון הציוני

מבוסס על עבודת המחקר שלה במסגרת לימודי מוסמך באוניברסיטה העברית, 2019

חג הביכורים סימל יותר מכל חג אחר את ההגשמה החקלאית של הקיבוצים מתוך השאיפה לחיבור "היהודי החדש" לאדמתו. הוא נחגג לראשונה ביישובי גוש חרוד ב-1924, משם התפשט לשאר הקיבוצים ולהתיישבות העובדת בכללה, ואף נחגג בתל אביב ובחיפה. החגיגות נערכו באופן משקי או אזורי, ובהן הציגו בנות ובני המשק את תוצר עמלם היום-יומי בליווי נגינה, זִמרה, קריאות טקסטים וריקודים. החג היווה מקור לחיזוק הקהילתיות והתרבות המקומית והלאומית.

חברי קיבוץ אלונים נושאים ביכורים על כתפיהם בחג השבועות, 1946 (PHG\1007942)

הקיבוץ מעולם לא היה חברה מבודדת, ובמשך השנים הושפע עמוקות מהמגמות ומהמאורעות ההיסטוריים ביישוב, בעם היהודי ובעולם הרחב. מלחמת העולם השנייה והשואה השאירו את רישומן העמוק על חברי הקיבוצים, מאחר שהתנועות הקיבוציות לקחו חלק גדול במאמץ המלחמתי של היישוב ובהתגייסות לסיוע לפליטים לאחר המלחמה. הקשר בין המתיישבים בארץ ישראל לכלל העם היהודי בא לידי ביטוי גם בחגיגות חג השבועות. הידיעות על המתרחש באירופה הגיעו ארצה רק בשלהי 1942, ולכן נמצא התייחסות אל השואה בחגי התנועה הקיבוצית רק בחגים משנת 1943 ואילך ברשימות, שכתבו חברות וחברים בקיבוצים לקראת החג, בנאומים שנישאו בטקסים, במחוות טקסיות, בתפאורה, בקטעי הקריאה שנבחרו ועוד.

כרזה זו, שעוצבה בידי האחים שמיר בשנת 1943, קראה לבני היישוב להתגייס לצבא. רבים מבני הקיבוצים התנדבו לצבא הבריטי על מנת לעזור לבני עמם הסובלים (KRA\386)

הרצון להזכיר ולהזדהות עם היהודים הנִספים כמו גם להעלות על נס את גבורת מרד גטו ורשה, שהתרחש זמן קצר לפני חג השבועות בשנת 1943, השפיע על מתן מקום נכבד לזכרם של יהודי אירופה הנספים בטקס, שנערך בקיבוץ רמת הכובש. טקס העלאת הביכורים נפתח בהעלאת טנא הגולה, וכך תואר ביומן הקיבוץ: "דממה מוחלטת. קבוצה קטנה צועדת לבמה, אחד נושא מגן, עליו טלאי צהוב משבץ מגן דוד שחור, שנים אוחזים טנא עטוף פרוכת כחולה ועליה אותו סמל טלאי, טנא הגולה [...] רגעי התייחדות עם זכר חללינו, והעלאת גבורת הגיטו הנואשת. קריאת קטע משירו של רבי יהודה הלוי 'ציון הלא תשאלי' ופרק נחמה מ'יחזקאל'. רגעי אבל ומרי, רגעי קודש". הטקס בשנה זו היה קצר ומרוכז. בשנים קודמות נערכו בחלק השני של הטקס משחקי שעשועים וריקודים, "אך בימים אלה אין הלב פנוי לשמחה לשמה. גם קיום חג לעת כזאת יש בו יותר מאות מרי וחִשול יצר החיים מאשר הרגשת 'ושמחת בחגך'".

לקראת החג באותה שנה כתבה פרידה, חברת קיבוץ חולדה, רשימה ליומן, שבה ביקשה לשאוב כוחות ממקורותיו של החג כדרך להתמודדות עם המציאות האכזרית. היא עשתה זאת בפנייה אל יסודותיו הרוחניים והמוסריים כחג מתן התורה: "בתקופת אימים זו לעולם כולו ולעם ישראל במיוחד, בתקופה של הרס נשמת האדם, של חזרה לתקופת ברבריות [...] יש הכרח לדלות את ערכי העבר למען ישמשו קרש הצלה לקראת העתיד". לכן חשבה שיש לייחד את יום החג גם לירושה היהודית הרוחנית הגדולה, התורה, אשר נתנה לעולם אתיקה ואידיאלים אנושיים. היא הלינה על הניתוק מאותם מקורות רוחניים לאחר דורות שלמים של שמירתם, ועל כך שדווקא בארץ ישראל, היכן שצמחו האידיאלים הנשגבים, הם ננטשו – "דורות שלמים נדד ישראל בארצות התבל והכרת היעוד בלִבו. ודוקא כאן, במקום צמיחת האידיאלים, במולדת, הסחנו את דעתנו מהם [...] הפקרנו גם את הגרעין אשר הוא נצחי וכלל אנושי". היא קראה לשלב את שתי המהויות השונות של החג, המהות החקלאית-משקית (ביכורים) והמהות הרוחנית-מוסרית (מתן תורה), ובשילוב זה יימצאו נחמה וגאולה.

"חג השבועות - 'חג מתן התורה'" מאת פרידה, מתוך "בקבוצה": יומן חולדה מס' קצ"א, ערב שבועות תש"ג, אצ"מ, עלוני הקיבוצים, מיכל מס' 30158.

בדבריה של פרידה הביעה רצון לחזור לאמץ ערכים ומקורות תרבותיים יהודיים-מסורתיים, שנדחו באופן כמעט מוחלט על ידי אנשי הקיבוצים. התוכחה והביקורת, שהופנו בעבר כלפי הגולה תוך שלילה של אורח החיים של היהודים וסלידה מדמות היהודי הגלותי, התחלפו באכזבה מרה וכנראה גם באשמה על חוסר ההצלחה להביא את ההורים ואת בני המשפחה, שנותרו באירופה. נראה כי ביטוי הסולידריות המופגן והכן בטקסים צופן בחובו גם רגש של אשמה בקרב אנשי הקיבוצים וניסיון לאחווה מחודשת עם בית-הוריהם, שבעבר זכה ליחס של דחייה ושל הוקעה.

סיום הלחימה באירופה לא הוליד רגיעה, לא לשרידי יהדות אירופה ולא ליישוב, והיא הותירה כמיליון פליטים יהודים, שניצלו מזוועות המלחמה והשואה. בשנים שלאחר השואה ניתן ביטוי בטקסים לדאגה לשארית הפליטה ולדרישה לפתיחת שערי הארץ לעלייה. דוגמה לכך מופיעה בדברי הפתיחה של ועדת התרבות בקיבוץ נגבה לטקס בשנת 1946: "מבטנו נישא אל מעבר לטנאי הביכורים שלנו אל העם העברי כולו, שלִבו כלה ועיניו מייחלות אלינו; חרדתנו נתונה לגורלה של שארית הפליטה היהודית באירופה, ונפשנו כואבת את כאבם וסובלת את סבלם". כמו כן, הוזכרו בני המשק, שהמשיכו במאמצי הסיוע הפעילים בגולה: "לבבנו רוחש יקר לחברינו במדים מעבר לים ולמגויסינו באשר הם שם ושליחינו לארצות הגולה, שהיטו שכמם באהבה למעמסה הכבדה של שליחותם הנעלה".

יומן נגבה מס' 49 (29), ח' סיון תש"ו, אצ"מ, עלוני הקיבוצים, מיכל מס' 30098. 

דוגמה נוספת לסולידריות עם שארית הפליטה ולדרישה להעלאתם מופיעה בדברים, שהוקראו בטקס החג בחצור בשנת 1947: "בכל מקום בו נקהלים יהודים בארץ ישראל – צו הוא להעלות את זכר האחים בגולה. צו המצפון. צו הרגש. לכן, על דעת הקהל הנאסף בזה, נִשא תביעה ותפילה: יפתחו השערים וגאולים יבואו בו. כל השואף לבניין ותקומה – יעלה ויבוא ויבורך בבואו". גם בטקס בבית זרע באותה שנה נישאו דברים ברוח זו: "וביום חגנו יעלה לפנינו זכר גולת ישראל. בשרו לאחינו השרידים והנידחים בארצות תבל, כי למענם חרשנו, זרענו ואף קצרנו. ארץ יניבו שדותיך ברכה והיה לכלכל עם רב, כל שבי גולה! ארץ, פתחי שעריך תמיד ולא ייסגרו". החג, על העמל והבניין הנחגגים בו, הוקדש ליהודי אירופה, והציפייה הייתה שהמסר יגיע לאוזניהם.

"חג הבית והבכורים" מתוך "על התל": יומן קבוץ השומר הצעיר הארצישראלי ג' (חצור) מס' 30, י"ב סיון תש"ז, אצ"מ, עלוני הקיבוצים, מיכל מס' 30114.

​

לצד הסבר על החג והשיר "סלינו על כתפינו" מופיע הקטע "מעפילים באים" ובו מסופר על עמוס, בן הקיבוץ, המרגיש עצב בחג השבועות "מפני שכל כך הרבה ילדים נשארו בגולה ואינם שמחים עמנו בחגינו בארץ, ומפני שהמעפילים שבאו שוב גורשו מן הארץ".