אליהו דובקין, אמצע
שנות החמישים בקירוב KH4\3864-1p))
שישים שנה חלפו מאז נחנך מוזיאון
ישראל. להקמתו קדמו מהלכים רבים שהבשילו לאחר הקמת המדינה. השאיפה להקים מוזיאון
לאומי, שיציג את האוצרות הארכיאולוגיים של ישראל ויצירות אומנות בזיקה יהודית
וישראלית בעלי חשיבות בין לאומית, צברה תאוצה בשנות החמישים.
הדמות המובילה בהגשמת חלום המוזיאון הלאומי היה טדי קולק, בתפקידו
כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ולאחר מכן כראש עיריית ירושלים, אך גם תרומתו של
אליהו דובקין הייתה חשובה ובעלת משקל. דובקין כיהן כחבר מועצת המדינה הזמנית, היה
מחותמי מגילת העצמאות, ולאחר הקמת המדינה מילא שורת תפקידים בהנהלת הסוכנות
היהודית ובמוסדות הלאומיים. במקביל נמנה על הנהלת בית הנכות בצלאל, שאוספיו היוו
את הבסיס לאוספי מוזיאון ישראל. דובקין היה מעורב בהקמת המוזיאון, בפתיחתו ובתפעולו.
הוא עמד בקשר ישיר עם האוצרים ועם מנהלי בית הנכות בצלאל בשליחותם לגיוס כספים ויצירות
אומנות בעבור המוסד היוקרתי. תשוקתו לאומנות, בשילוב יכולותיו האדמיניסטרטיביות,
רתמו תורמים ואמנים רבים והביאו להגשמת חלום הקמת המוזיאון הלאומי.
"בלב ירושלים... הוקמה קריית מוזיאון ישראל. סגנונה – סגנון
אדריכלות המזרח התיכון, והיא משתלבת להפליא בנוף הטבעי של המקום" – עלון מידע
לקראת פתיחת מוזיאון ישראל ובו פירוט התערוכות במקום, מאי 1965 (S68\601)
לצד העיסוק בהשלמת הבנייה ובגיוס מקורות המימון,
נדרשו פרנסי המוזיאון גם לרמה האומנותית שלו. במוזיאון החדש רוכזו עבודות האומנות מאוסף בית הנכות בצלאל, אך מה שהיה נכון לבית הנכות בצלאל לא בהכרח התאים
למוסד החדש, ששאף לעמוד ברמה אחת עם מוזיאונים בין לאומיים. היטיב לנסח את האתגר בילי
רוז, אמרגן יהודי אמריקני שמימן הקמת גן פסלים במוזיאון, במכתב לדובקין: "מוזיאון ראוי לשמו חייב שיהיה לו לפחות רמברנדט אחד חשוב. למיטב
ידיעתי אין רמברנדט אחד טוב בכל ישראל. צריך שיהיה ברשותו עבודות יוצאות דופן של
פראנץ הלס, של גויה, של טיציאן... גם אם כל האולמות הללו יקומו ויעמדו כבמטה קסם
מחר בבוקר... ל'בצלאל', ובעצם לישראל כולה, אין יצירות אומנות איכותיות לתלות על
הקירות."
"אין לך רמברנדט אחד טוב בכל ישראל" העתק מכתבו של בילי רוז
לדובקין (עמוד ראשון), 19.1.1961 S68\595))
גן הפסלים על שם בילי רוז במוזיאון ישראל, צלמת:
הייזל גרינוולד (NHG\564377)
דובקין מצדו פעל נמרצות כדי שהמוזיאון החדש יעמוד ברמה בין לאומית.
הוא פנה לעזרת שגרירי ישראל בבירות אירופה כדי לשכנע מוסדות תרבות ואספנים מקומיים
להשאיל יצירות שברשותם לאוסף המוזיאון בישראל. בספטמבר 1962 שלח נוסח אחיד
לשגרירים: "לבית הנכות בצלאל דרושות כ־50 תמונות אופייניות ובעלות רמה,
המייצגות את הזרמים העיקריים באמנות המערב למן המאה ה־15 ועד המאה ה־19 ועד
בכלל... בקשתנו ממך היא, כי תעשה במיטב יכולתך כדי לברר במיניסטריון המתאים וכן
במוסדות אחרים החולשים על מוזיאונים בארץ כהונתך אם הם מוכנים עקרונית להיענות
לבקשתנו." הוא צירף לכל פנייה רשימת פריטי אומנות המצויה באותה המדינה. השגרירים נרתמו למשימה. כך דיווח השגריר בהאג לאחר
פגישתו עם מנהלי מוזיאונים מובילים בהולנד: "הגישה העקרונית של המנהלים הייתה
חיובית ממה שציפיתי... בכל אופן יש להניח שגם רמברנדט יהיה מיוצג באוסף זה."
וולטר איתן, שגריר ישראל בצרפת, נפגש עם שר התרבות הצרפתי וקיים שיח פורה על
היצירות שמדינתו תוכל להשאיל למוזיאון הלאומי החדש. השגריר בגרמניה הביע חשש שתנאי
התצוגה בארץ אינם טובים דיים, אך דובקין הבטיח לו כי "הבניין בנוי לפי כל
הדרישות המוזיאליות של זמננו, עם חימום ואוורור... במוזיאון יש עובדת בתפקיד
קונסרבטור [משמר] מקצועי אשר השלימה את לימודה ברייקסמוזיאום באמסטרדם."
"אנו מעוניינים ביצירות מעשה
ידי אמנים חשובים שפעלו במסגרת התקופות והחוגים כפי המפורט ברשימה," דובקין
פונה אל השגריר בצרפת, 25.9.1962 S68\591))
התכתבות עם שגריר ישראל בנורבגיה, פנחס רודן, חושפת
זווית מפתיעה מעברו של הצייר אדוורד מונק. האספן רולף סטינרסן, שהיה בעבר מזכירו
האישי של מונק, ניאות להשאיל תמונות של האומן. הוא סיפר כי בתחילת דרכו נתמך הצייר
על ידי מספר גרמנים. לימים התברר לאספן כי כולם היו יהודים ולדבריו: "לו מונק
ידע זאת היה בוודאי משאיר בצוואתו חלק ניכר מתמונותיו לגופים יהודיים בארץ ישראל"
ולכן הוא מרגיש חובה לפעול "לפי רוחו של הצייר."
"אותם אנשים שעזרו למונק
בזמנו היו כולם יהודים גרמנים," מכתבו של השגריר באוסלו 4.11.1963 (594\S68)
אמצעי נוסף לחיזוק יוקרתו של המוזיאון היה מינוי דמות ידועה מעולם האומנות
לעמוד בחזית הפעילות. קרל כץ, האוצר הראשי של בית הנכות בצלאל, הציע לדובקין
להזמין לירושלים את ויליאם סנדברג, לשעבר מנהלו של מוזיאון ידוע באמסטרדם.
"השם ירושלים הוא מקור משיכה" כתב כץ לדובקין. המטרה הייתה שסנדברג יסייע
לגייס אומנים ומוסדות כדי להעשיר את אוספי המוזיאון ביצירותיהם. ואכן, סנדברג ביקר
בירושלים ובעקבות זאת מונה ליועץ אומנותי למוזיאון.
"מר סנדברג אשר יצא לפנסיה... הוא אחד מהאנשים הידועים אשר
חייו הוקדשו לאמנות בת זמננו... שלו קשרים כה רבים לכל המוזיאונים..." מכתבו
של קרל כץ לדובקין, 5.12.1963 (S68\594)
בה בעת עמד דובקין בקשר ישיר עם גדולי הציירים והפסלים היהודים
והישראלים בארץ ובעולם וביקש מהם תרומה מיצירתם. הפסלים ג'ק ליפשיץ וחנה אורלוף
תרמו מעבודותיהם למוזיאון. כאשר התקבל האוסף של ג'ק ליפשיץ כתב דובקין: "זוהי
מתנת היחיד החשובה ביותר מכל אלה שהיו לפניה... רכוש אמנותי עצום זה... יהווה גורם
בהפיכת ירושלים לאחת מבירות אמנות הפיסול המודרני החשובות בעולם כולו." הוא
אף פנה למארק שאגאל, מגדולי האומנים היהודים בכל הזמנים, והציע להיפגש עמו במקום
מושבו בדרום צרפת. טדי קולק מנע זאת מכיוון שכבר פנה לשאגאל בעצמו, וכך התקבלו יצירותיו
של שאגאל לאוספי המוזיאון.
"אני מעוניין להמשיך בטיפול בשגאל ובלדיז'ינסקי, פעולות
שממילא כבר התחלתי בהן, וזאת ללא כל התערבות של מישהו אחר," מכתבו של טדי
קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אל דובקין, 19.9.1962 S68\591))
האמן יעקב אגם, שיצירותיו כבר הוצגו בגלריה לאומנות מודרנית בניו יורק,
נענה גם הוא לפנייה של דובקין: "בכל ליבי הייתי מעוניין שבעת פתיחת המוזיאון
בירושלים תמצא עבודה מייצגת מעבודותיי" כתב במרץ 1965. במכתב נוסף אל קרל כץ דיווח:
"בהתאם להבטחתי למר דובקין... הנני שמח להודיעך שהצלחתי להשיג עבור בצלאל
עבודה יפה מאוד של Raphael Jesus Soto שהוא אחד האמנים החשובים והידועים באמנות של היום."
דובקין עצמו היה אספן זכוכית והוא תרם את מרבית המוצגים בביתן לזכוכית
עתיקה במוזיאון. הוא זכה לכך שהביתן נקרא על שמו, ובמפתיע זהו המקום היחיד שבו הוא
מונצח פומבית. פועלו מתועד היטב בארכיון הציוני, וכעת, עם השלמת רישום ארכיון
לשכתו, נחשפו לציבור פועלו הרב ותרומתו העצומה לאומנות בכלל
ולהקמת מוזיאון ישראל בפרט. דובקין היה איש אומנות, שהבין את חשיבות הרוח והתרבות
למפעל הציוני ולמדינה הצעירה.
היכל הספר במתחם מוזיאון ישראל (PHG\1309845)
~ פורסם ב- 7.4.2025 ~