ויצו הכריעה: גדעוני ולא קאופמן

 

מאת: ד"ר סיגל דוידי, אדריכלית והיסטוריונית של אדריכלות

אלזה גדעוני (שנייה מימין) בעת הפיקוח על בניית בית הספר למשק בית ולחקלאות בנחלת יצחק, 1936 (PHWI\1245040)

 

אלזה גדעוני מנדלשטם הגיעה לארץ ישראל מברלין ב־1933 לאחר לימודי אדריכלות באוניברסיטה הטכנית של ברלין. היא פעלה כאן חמש שנים בלבד עד שעזבה לניו יורק. אף שבשנות ה־30 רוב האדריכלים היו גברים, בתקופה הקצרה שבה גדעוני פעלה בארץ היא הצליחה להקים משרד אדריכלות משלה, זכתה בשלוש תחרויות תכנון ותכננה מגוון פרויקטים – למגורים ולמוסדות חינוך, בריאות ורווחה – רבים מהם בשביל ויצו.

 

ב־1934 נפתח יריד המזרח בתל אביב, וגדעוני נמנתה עם מיטב האדריכלים המודרניסטיים המקומיים שתכננו את ביתני הקבע שלו. יחד עם ג'ניה אוורבוך ושלמה גינזבורג (שא"ג) תכננה גדעוני את קפה גלינה ועוד ארבעה מבנים ביריד, שעליהם קיבלה שבחים בעיתונות המקומית והבין לאומית. כאשר התחקיתי על עקבותיה, נחשף מידע מרתק ומפתיע על עבודתה ועל האדריכליות הראשונות שפעלו בארץ בתקופת המנדט.

זמן קצר לאחר היריד זכתה גדעוני בתחרות לתכנון בית הספר למשק בית של ויצו בנחלת יצחק, וכך פניתי לעיין באוסף ויצו שבארכיון הציוני. נתקלתי שם בתיק בעל תיאור מסקרן: "בית ויצו – התכתבות עם האדריכל ריכרד קאופמן". קאופמן היה "אדריכל הבית" של חברת הכשרת היישוב ושל הסוכנות היהודית, ועבודתו נחקרה לעומק. האם קאופמן תכנן לוויצו? תהיתי. להפתעתי, כבר בדפים הראשונים בתיק נתקלתי בשמה של גדעוני, וכך התוודעתי לפרויקט נוסף שתכננה בשביל הארגון – בית ויצו, שהוקם בסמטת בית השואבה 8 בתל אביב. המסמכים בתיק חשפו הרבה יותר מכך.

נייר מכתבים רשמי ממשרדם של אלזה גדעוני ואל. צייזלר בתל אביב, 1935 (F49\3004) 

רישום התיק תחת שמו של קאופמן לא היה טעות גמורה. ב־1933 זכה קאופמן בתחרות שארגנה ויצו בין חמישה אדריכלים לתכנון בית ויצו ובו מסעדת פועלים, מטבח לימודי ומועדון נשים. 

הודעת הזכייה בתחרות לתכנון בית ויצו בתל אביב שנשלחה לקאופמן, אוגוסט 1933 (A175\55)

 

שבעה חודשים לאחר שקאופמן החל בתכנון, ביצעה ויצו שינוי דרמטי בפרוגרמה של המוסד והחליטה לא להקים בו מסעדת פועלים אלא מועדון נשים גדול יותר, מטבח לימודי ומשרדים להנהלה הראשית שלה בפלשתינה. וכך באפריל 1934 הודיעה ויצו לקאופמן כי "מסיבות פרינציפיוניות וגם כספיות" לא תוקם מסעדת הפועלים, וכי עליה לשוב ולהחליט מה תהיה דמותו של הבניין.

סקיצה לבית ויצו בתל אביב שהכין האדריכל קאופמן, אך לא בוצעה. 1934 (A175\55-1m)

 

כעבור חודש פנה קאופמן לוויצו בדרישה לתשלום בתמורה לשינויים שנאלץ לערוך בתוכנית: "כב' עצמכן הגדלתן ושיניתן את תכנית הבניין תמיד. זה דרש איזה פעמים עיבוד מחדש של התכניות שהיו כבר מוכנות." נשות ויצו סירבו לשלם את התוספת שביקש בנימוק "שהתשלומים שלנו לכב' מתאימים בהחלט לעבודתו של כב' בקשר עם תכניות בית הויצו."

"עצמכן הגדלתן ושיניתן את תכנית הבניין תמיד", קאופמן דורש את מלוא הסכום המגיע לו בעבור תכנון בית ויצו, מאי 1935F49\3004) )

 

קאופמן לא ויתר, אך נשות ויצו דחו שוב ושוב את דרישתו לתשלומים נוספים. ייתכן שמחלוקת זו בענייני כספים הביאה בסופו של דבר לידי סיום ההתקשרות ביניהם. בפברואר 1935 הודיעו לו על ביטול הפרויקט, וכדי לסיים סופית את הדיון עם קאופמן הירושלמי, כתבו לו "כי הנהלת הויצו החליטה לפני זמן קצר תמיד למסור בניינים רק לאדריכלים הגרים באותה העיר אשר בה יבנה הבנין, ואם הבנין יבנה בכפר, לאדריכלים הגרים קרוב לבנין."​

עבודה רק ל"אדריכלים הגרים באותה העיר אשר בה יבנה הבנין" – הנהלת ויצו לקאופמן, פברואר 1935 (A175\55)

 

עוד בטרם סוכמו המחלוקות הכספיות, פנו נשות ויצו לאלזה גדעוני בבקשה לתכנן את הבניין בהתאם לפרוגרמה החדשה. היה זה המשכו של קשר מקצועי שכבר נרקם ביניהן, אחרי שתכננה בעבורן את ביתן ויצו ביריד המזרח ובית מגורים במשק עיינות. כשנודע לקאופמן שגדעוני מתכננת את הבניין "שלו", שלח לה מכתב מנומס אך תקיף שבו הזכיר לה שהוא זה שזכה בפרס ראשון בתחרות, ושנחתם חוזה בינו לבין ויצו. באותה עת התכנון של גדעוני כבר החל להתממש והוגש לעיריית תל אביב לקבלת היתר בנייה.​

תכתובת בין הנהלת ויצו לעיריית תל אביב בעניין היתר הבנייה לתוכנית של גדעוני לבית ויצו, 1935 (F49\3004)

 

חליפת המכתבים בין חַבְרות הנהלת ויצו פלשתינה, שניהלו את הקמת בית ויצו, לבין גדעוני מעידה על יחסי העבודה בין לקוחות ומתכננת שהן כולן נשים: יחס אישי, "מפרגן" ותומך מצד נשות ויצו, בצד הערכה רבה למקצועיותה של גדעוני. כך, למשל, הציעו חברות הנהלת ויצו לגדעוני, ששהתה בארץ רק כשנה וחצי ועדיין לא היטיבה לשלוט בשפה העברית, לתרגם בשבילה את מסמכי העבודה לגרמנית או לחלופין לקרוא לה בטלפון או באופן אישי את הכתוב בעברית ולתרגמו לגרמנית. התכתובת ביניהן הייתה אישית, ידידותית, גלויה ומתובלת בהומור עצמי. מרים רוזנטל, מזכירת ויצו פלשתינה, כתבה לגדעוני על התשלומים של מסי הבנייה לעירייה, אך הרשתה לעצמה להודות בפניה על חוסר הבנתה בנושאים כלכליים: "אדון ורקול [חבר בהנהלת עיריית תל אביב] הסביר לי הכול בטלפון בחביבות רבה, עד שהראש שלי קלט את זה, כי אני לא מבינה דבר בעניינים פיננסיים." הכתיבה האישית והישירה אל גדעוני בולטת אף יותר על רקע ההתכתבות הרשמית מול קאופמן. גם חוזה העבודה של גדעוני הוכן במשותף בידי המתכננת וארגון הנשים באופן חברי וללא התערבות עורכי דין: "את ביחד אתי נכין חוזה ביניכם [גדעוני ושותפה המהנדס אל צייזלר] [...] סבורני שאוכל לעשות זאת יחד אתך בלי בעיות נוספות."​

"נוכל לתרגם בשבילך את מסמכי העבודה לגרמנית, או לחלופין לקרוא לך בטלפון... ולתרגם לגרמנית," הנהלת ויצו לאלזה גדעוני, אוגוסט 1935 (F49\3004)

בית ויצו בתל אביב לפי התכנון של אלזה גדעוני סמוך למועד הקמתו, מתוך מגזין Beautiful Palestine משנת 1936 – באדיבות המחברת.

 

גדעוני תכננה את בית ויצו כבית מודרני המיועד לנשים. היא בחרה לעצבו כמבנה ציבורי צנוע והתמקדה בתכנון פונקציונלי ומינימליסטי. המועדון בבית ויצו שימש למפגשים של חברות הארגון, להתכנסויות של משתתפות רבות ולמפגשי נשים מכל שכבות האוכלוסייה, כדי לחלוק חוויות ובעיות הקשורות להגירה ולהתאקלמות בארץ החדשה. ההרצאות שנערכו בו נועדו להפגיש את הנשים עם הציבוריות הארץ ישראלית ולתרום להעצמתן .במטבח הלימודי בבית ויצו נערכו קורסים שונים לקהל מגוון: לעקרות בית, להכשרת טבחים וטבחיות לצבא הבריטי וגם קורס אופים למטבחים הקיבוציים. בית ויצו מימש חזון של בית עירוני מודרני לנשים, וקבע נוכחות ציבורית של נשים במרחב העירוני.

קורס אופים למטבחים קיבוציים בבית ויצו, 1943, צלם: אלכסנדר PHWI\1246441))

קורס בתורת התזונה לבעלות בית בבית ויצו בתל אביב, 1946. צלם: הימלרייך אלפונס (PHWI\1246460)

 

בית ויצו פעל במשך שלושים שנה. בשנות ה־40 המבנה הורחב בתכנונה של לוטה כהן, אך עדיין היה צר מלהכיל את כל הפעילויות והן התקיימו במבנים נוספים ברחבי העיר. ב־1949, עם העברת מרכז ויצו העולמית מלונדון לישראל, בית ויצו הפך למשכנם של משרדי ההנהלה העולמית, הארצית והמקומית, ושימש אותם עד 1966 אז הוקם מבנה משרדים חדש. לימים נמכר בית ויצו, שופץ לבלי הכר, וכיום משמש כבית אבות.

 

* עוד על בית ויצו, על גדעוני ועל אדריכליות נוספות, אפשר לקרוא בספר "בונות ארץ חדשה – אדריכליות וארגוני נשים בתקופת המנדט" מאת סיגל דוידי, בהוצאת למדא עיון של האוניברסיטה הפתוחה.

 ​​~ פורסם ב- 3.3.2025 ~​​​​

​​​​​​​​