גירוש מאוריציוס

החיים הרגועים יחסית של משפחת וייסקויפ, שחיה בברסלב הצ'כית (לונדנבורג), החלו להשתנות בשנות ה-30 עם התגברות האנטישמיות בצ'כוסלובקיה. יעקב, אבי המשפחה, עסק במסחר. לו ולאשתו יוהנה (הנדל) היו שלושה ילדים בוגרים: אדית הבכורה, שהייתה חירשת וגרה איתם, רחל-סטלה, שהתחתנה עם הוגו ריזנפלד וגרה בעיירה סמוכה, והבן יוסף. עוד בצעירותו הצטרף יוסף לתנועות נוער ציוניות "השומר הצעיר" ו"המכבי הצעיר". כאשר החל לפעול "משמר הלינקה" – כוח שמירה מקומי, שפעל בשיתוף פעולה עם הנאצים נגד יהודים ומתנגדי המשמר, יוסף נכלא בבית סוהר למשך שנה. לאחר שחרורו החליט לברוח בגלל המצב בארצו ולעלות לארץ ישראל. הוא היה בן 28 כאשר הצטרף לקבוצה גדולה של כ-3,500 פליטים יהודים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה, שניסו להגיע לארץ ישראל למרות שלא היו להם אשרות עלייה.

הפליטים נסעו על סיפונן של שלושת האוניות "מילוס", "פסיפיק" ו"אטלנטיק" בצפיפות ובתנאים קשים, וסבלו מתקלות רבות בדרך עד להגעתם לנמל חיפה בנובמבר 1940. יוסף היה על סיפונה של ה"אטלנטיק", שהגיעה ימים אחדים אחרי שתי האוניות הנוספות, שנתפסו בינתיים על ידי הבריטים. 1,800 נוסעי "מילוס" ו"פסיפיק" הועלו על האונייה "פאטריה" במטרה לגרשם למושבה בריטית עד סוף המלחמה. הייתה זו הפעם הראשונה שהבריטים סגרו את שערי הארץ בפני מעפילים. כל ניסיונותיה של הנהגת היישוב למנוע את הגירוש לא צלחו, ולפיכך החליט ארגון "ההגנה" לחבל ב"פאטריה". פצצה הוטמנה באחד מחדרי המנועים במטרה לגרום לנזק קל, אך המטען היה גדול מדי וגרם לאונייה לטבוע במהירות. יותר מ-200 מעפילים טבעו ואיתם גם אנשי צוות וחיילים בריטים. לחץ ציבורי הוביל את השלטונות להשאיר את ניצולי "פאטריה" במחנה המעצר בעתלית. נוסעי ה"אטלנטיק" ראו את טביעת ה"פאטריה" בעודם בים, והניחו שגם הם יישארו בארץ, אך הבריטים החליטו לגרש אותם לאי מאוריציוס בלב האוקיינוס ההודי. הנסיעה נמשכה 17 ימים, וכ-1,600 הגולים הועברו לעיירה בו-באסן ושוכנו במבנה בית סוהר בריטי.

מפה של האי מאוריציוס, ייתכן שיוסף שרטט אותה (ארכיון יוסף וייסקופ, AK555\1)

"אבא יקר. אני במצב בריאותי טוב באי מאוריציוס. האוכל והאקלים טובים מאוד ואני מרגיש טוב. תכתוב לי בקרוב מה שלומך. כל טוב, יוסף." (23.7.41)

"יוסף היקר ביותר! אין לתאר את השמחה על השורות שלך. כולם בריאים. כתוב במה אתה עוסק ומקווה שכל המכתבים נמצאים ברשותך. כולנו מברכים אותך ואת בני ארצך, יעקב." (25.7.1942)

מברק ששלח הבן יוסף ממאוריציוס לאביו על נייר של הצלב האדום, 23.7.41 (AK555\1) 

  

 

מברק ששלח האב יעקב מצ'כוסלובקיה לבנו, 25.7.41 (AK555\1)

חדר הסנדלרים באי מאוריציוס, דצמבר 1940, אוסף האלבומים. יוסף וייסקויפ למד אף הוא סנדלרות בזמן שהותו על האי (PHAL\1615786) 

העצירים במאוריציוס החליטו לא לשקוע לתוך שעמום וחוסר מעש, ופיתחו במחנה חיי חברה, תרבות ומסחר. ב-1941 הוקמה קבוצה ציונית, שחבריה שילמו דמי חבר, וקיבלו את קבלת ה"שקל" הייחודית למאוריציוס. גם יוסף היה חבר בארגון הציוני, ושמר אצלו את ה"שקלים" שניתנו לו. עם הקמת ההסתדרות הציונית במאוריציוס יצרו נציגיה קשר עם ההנהלה הציונית בירושלים, והחלה ביניהם התכתבות קבועה. הגולים במאוריציוס חשו שנשכחו מלב היישוב היהודי, אך הבינו מההתכתבות, שמוסדות היישוב פעלו למענם ככל שיכלו. ההנהלה הציונית ייפתה את כוחה של ההסתדרות הציונית במאוריציוס להוציא "שקלים", ושלחה ספרים בכמויות גדולות שהעשירו את ספריית המחנה. לקבוצה הציונית הייתה חשיבות רבה בחיי התרבות: חבריה ערכו טקסים וחגים בהתאם ללוח השנה היהודי, קיימו הרצאות על נושאים יהודיים וציוניים, לימדו עברית וייסדו "עיתון בעל פה", שהסתמך על עיתונות שנשלחה מהארץ ומדרום אפריקה. ההסתדרות הציונית במאוריציוס הייתה הדוברת המוכרת של הגולים לעניין הדרישה לשחרורם ולהעלאתם לארץ ישראל. היא הרבתה לכתוב דו"חות על תנאי החיים במחנה כדי לנפץ את האשליה, שמצב הגולים טוב ולפגוע בתביעתם לחזור לארץ.

"שקל" מאוריציוס של יוסף קוהות משנת תש"ג, 1943 (AK555\1)

העתק מכתב ממשה שרת אל הגולים במאוריציוס, 16.8.42.

שרת כותב במכתב: "מעולם לא  שכחנו אתכם - אפילו לא ליום אחד. המאמצים בעניינכם לא נפסקו ועוד ימשיכו. יום אחד, כאשר ניפגש, ללא ספק נשמע מכם  סיפור מרגש אבל גם לנו יהיה מה לספר. בינתיים היו בטוחים שלב כל היישוב יוצא אליכם." (ארכיון ההסתדרות הציונית במאוריציוס, F6\1)

מכתב מליאו לויטרבך לאגודה הציונית במאוריציוס, 1.11.44. לויטרבך מעדכן בדבר נסיונות שנעשו לשחרורם ועל משלוח ספרים למחנה (ארכיון ההסתדרות הציונית במאוריציוס, F6\1)

בסוף ינואר 1943 נשלחו היהודים מהעיר במספר משלוחים אל מחנה טרזין. האב נרצח בטרזין, והאם והאחיות נרצחו באושוויץ. באמצע דצמבר 1942, שבועות ספורים לפני גירושה של משפחת וייסקויפ, שלח יעקב מכתב אחרון לבנו. בשל מגבלות הצנזורה הוא כתב עדכונים קצרים בלבד על המשפחה המורחבת, ורמז ליוסף על גורלם הקשה של חלקם. בסוף המכתב הוא הביע תקווה שיוכל לכתוב לו שוב – כנראה הבין כי חייהם בסכנה.

"יוסף היקר,

אחרי הפסקה ארוכה סימן חיים מאיתנו. אנו מבקשים מה' ומקווים שהוא ייתן לך בריאות. נכון להיום אנחנו עדיין בריאים. קרובינו, אוטו, זיגברט, הילדה, הדודה לני, בתו של גרוסליכט, חתנו ושתי בנותיהם, ד"ר פרנצל וינטר, כמו גם בני ארצנו שהתגוררו בברנו, בפראג ובמקומות אחרים, עברו להתגורר במשך שנה במגורים לא ידועים [ככל הנראה זהו ביטוי שנועד לרמוז  לכך שהם גורשו למחנות]. הדודה יולה והבנים, אולגה, רוזה ומשפחת ריזנפלד נמצאים כאן. קיבלנו ידיעה מקארל במאי 1942 שהוא ואשתו בריאים. פרדה בסדר בבאטה. לפני 14 יום מתו הקצב שלנו רייז וגברת בונה קליין.

בעזרת ה', אכתוב שוב בקרוב.

כולנו מברכים אותך, מאחלים לך בריאות וסיפוק,

 מהוריך ומאחיותיך שאוהבים אותך."

 

המכתב האחרון ששלח יעקב לבנו יוסף במאוריציוס, 15.12.1942 (AK555\1)

מכתב מיצחק גרינבוים בנוגע לשחרורם הצפוי של הגולים, 24.4.45.

"בשמחה רבה ובספוק נפש עמוק רואים אנו את התחלת העברתכם לארצנו וסיום סבלכם ותקופת שהותכם בגולה. אתם עומדים לבוא לארץ החרות. אם אמנם עלינו עוד להאבק בעד הגשמת האידיאל הלאומי שלנו בואו בואו אלינו ועבדו שכם בשכם אתנו. אויר החפש והיצירה יתן לכם כח לשכוח את דרך הענויים שלכם." 

(ארכיון ההסתדרות הציונית במאוריציוס, F6\1) 

מאמציהם של מנהיגי היישוב היהודי צלחו לבסוף, ובפברואר 1945 ניתנה לגולי מאוריציוס הודעה רשמית על שחרורם ועל הרשות שניתנה להם לעלות לארץ ישראל. עזיבת המחנה התעכבה כחצי שנה בעקבות מגפת שיתוק ילדים ושלוש סופות ציקלון הרסניות, שעברו על האי. רוב הגולים הפליגו ישירות לארץ ישראל, אך יוסף עבר תחילה לאנגליה. הוא חזר לצ'כיה, התחתן ועלה עם אשתו לארץ ישראל. הם הגיעו למעברה בחדרה, ויוסף השתלב בצוות העובדים של מפעל "אסם" בבני ברק. הוא נפטר בגיל 77. בתו, מרים קוהות, מסרה את המכתבים שאביה שמר במשך שנים רבות ל"בית התפוצות", שם הוחלט להעבירם למשמרת בארכיון הציוני.