אירופה אהובתי

מכתבי שטפן צוויג השמורים בארכיון הציוני מעידים על תקוותו לפתרון "הבעיה היהודית" באירופה​

המכתבים המצוטטים להלן תורגמו על ידי  ד"ר אוריאל אדיב, חברת ניב תרגומים בינלאומיים בע"מ 

80 שנה חלפו מאז התאבדותו של שטפן צוויג, מן הבולטים שבסופרי אירופה במאה ה-20. בין מדפי הארכיון הציוני, בארכיונו של הסופר, העיתונאי והמבקר הבריטי יוסף לפטוויץ' (1983-1892), שמור תיק עם מכתבים מאת צוויג , שבהם ביטא את מחשבותיו בנוגע למצבה של אירופה ושל היהודים החיים בה ולתקוותיו לגבי האפשרות, שיוכלו להמשיך לחיות בה.

עמוד 231 ב"ספר השחור"

שטפן צוויג נולד בווינה ב-1882 למשפחת סוחרים ובנקאים יהודים אמידים. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת ווינה, ועוד בהיותו סטודנט החל לפרסם מאמרים וסיפורים קצרים בעיתונים באוסטריה, וכך גם הכיר את העורך הספרותי של עיתון ה"נוייה פריי פרסה" - תיאודור הרצל. צוויג העריץ את הרצל, אך חלק עליו בנוגע לחזונו הציוני.
 

צוויג, שספריו פורסמו מאז 1904, הפך בשנות ה-20 לסופר פופולארי באירופה ובארה"ב. בכתיבתו הרבה לקדם את רעיון אחדותה הרוחנית של אירופה. כבן העיר ווינה התוססת, שאותה תיאר באוטוביוגרפיה שלו "העולם של אתמול" (1942), הוא ראה את אירופה כערש העולם המודרני ואת תרבותה כפאר היצירה האנושית. היהודים, לדידו, היו חלק בלתי נפרד מגופה ומרוחה של אירופה, ומכתביו מן השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה מעידים, כי הוא האמין באמונה שלמה ש"הבעיה היהודית" של אירופה ברת פתרון. הוא לא התנגד לציונות, אך סירב לקבלה כפתרון יחיד מתוך חשש, שמשמעותה כריתה וניתוק יהודי אירופה מן העולם היחיד שאליו השתייכו - רחב, סוער ו"רווי דם" ככל שיהיה, כהגדרתו, שבו חש צוויג בבית.

​

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הם החלו לשרוף את כתבי צוויג, והוא אף נכלל ברשימת הסופרים האסורים. ב-1934 היגר לאנגליה, והתגורר בה עד פרוץ המלחמה. משם הביט בחרדה כיצד אירופה המוכרת והאהובה משנה את פניה. שני המכתבים המצוטטים להלן נכתבו על ידו בתקופה זו בשבתו באנגליה.
 

לאחר פרוץ המלחמה הוא היגר לארה"ב, ומאוחר יותר עבר לברזיל, מכיוון שנכלל ב"ספר השחור" שפרסמו הנאצים לקראת הפלישה הצפויה לאנגליה, שכלל רשימה שמית של  תושבים בריטים, הצפויים למאסר מייד לאחר הפלישה. צוויג הוזכר ב"ספר השחור" בעמוד 231 בציון כתובתו המדויקת.

לאחר שהשתקע עם אשתו השנייה בעיירת ההרים פטרופוליס, הסמוכה לריו זה ז'נרו, הוא חווה משבר עמוק ותחושת ייאוש ממצבה של אירופה, המתדרדרת לברבריות, ויורדת מכל נכסיה התרבותיים, כפי שכתב לידידיו. ב-22 לפברואר 1942 נמצאו צוויג ואשתו בביתם שלובי ידיים וללא רוח חיים. הם מתו ממנת יתר של תרופות הרגעה. במכתב ההתאבדות המשותף שהותירו ציינו את הייאוש העמוק ממצבה של אירופה כסיבה להתאבדותם.
 

"הניגודים יתרככו, ההרמוניה תתפשט"

ההיכרות בין צוויג לסופר יוסף לפטוויץ' החלה, כשהאחרון תרגם אחדים מספריו. ברבות השנים תרגם  לפטוויץ' ספרות יידית וגרמנית, ובין ספריו הידועים "טווס הזהב” – אנתולוגיה של שירה יידית (1944) והביוגרפיה על ישראל זנגוויל (1957). בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה פרסם לפטוויץ' את ספרו "מה יהא על היהודים"   (1936), שבו הציע להתייחס ל"בעיה היהודית" כחלק ממכלול בעיות חברתיות וכלכליות שמהן סובלת אירופה. הוא טען, כי פתרון לבעיה היהודית לא יהיה בהכרח על ידי קיבוצם במולדת היסטורית אחת, אלא ביישובם באזורי-ספר באירופה.

צוויג כתב את ההקדמה לספר זה. במכתב, שכתב ללפטוויץ' מלונדון באפריל 1936 זמן קצר לפני פרסום הספר, הביע תמיכה בגישתו של לפטוויץ' לבעיה היהודית, וביטא דעה דומה: "תודתי לך, על שבטחת בי כאשר אפשרת לי לקרוא את ספרך טרם פרסומו. הוא מציג את כל מורכבותה של הבעיה היהודית כיום מנקודות מבט רבות. אני לגמרי שותף לתפיסתך הבסיסית, שהבעיה היהודית הפכה לבעיה של ממש רק בשל המצב הכלכלי הגרוע של אירופה, שנמצאת כל-כולה במשבר מתמיד מאז 1914."

מכתבו של שטפן צוויג ליוסף לפטוויץ', אפריל 1936 (A330\205)
 

"אירופה גדושה יתר על המידה", כתב צוויג במכתב. "היא רוויה בדם ולכן נרגנת, נסערת, דינמית מדי. ואם יש להימנע מהאמצעים הברבריים של הקזת דם במלחמה, אזי נותרה רק ישועה ותרופה אחת: שהעודף של "חצי האי הקטן הזה של אסיה", כפי שכינה אותה ניטשה, ייגזר ויתועל לאזורים הענקיים המאוכלסים בדלילות של היבשות האחרות, כפי שאירע הדבר במשך מאות בשנים."

"אולי בכך", הודה צוויג, "אתה נקלע מעט לסתירה מול חוגים ציוניים רדיקליים, שרק דורשים את יישובה של ארץ-ישראל ואת השבתה לחיק הלאום". אולם, "הבעיה היהודית כיום גדולה יותר מארץ-ישראל לבדה. לכן סבורני שקו המחשבה שלך נכון לחלוטין, שעל ההגירה הלאומית וזו הבינלאומית להתקדם זו לצד זו, ודומני שדווקא צורה כפולה זו לגמרי תואמת את מסורת ההיסטוריה היהודית. בתוך היהדות תמיד שררה נטייה לאומית נוקשה ונטייה קוסמופוליטית."
 

"אילו רצו כל היהודים כיום לסגת לחלוטין לארץ-ישראל לבדה", המשיך צוויג במכתבו, "הרי היו תומכים מרצונם בחשד הכבד ביותר של מתנגדיהם שלפיו הם בסך הכול גוף זר הנמצא בכל עבר ובכל המדינות. אולם לאמיתו של דבר... בכל מקום היהדות הפכה את עצמה לגורם תורם ומדרבן בארצות שבהן מצאה בית, ושגשוגן של אומות וערים רבות רק נעזר והוחש עקב נוכחותה במחיצתן." 
 

במענה לביקורת הצפויה על תוכניתו של לפטוויץ' ליישוב יהודים באזורי ספר באירופה כתב צוויג: "תהא זו מסקנה שגויה לחלוטין לשלול מהיהודים את כוחות הקולוניזציה שלהם, מכיוון שתמיד מביטים רק על יהדות מערב אירופה, שנאלצה עקב התפתחות כפויה לעסוק במקצועות אינטלקטואליים ומסחריים. אך בו-זמנית שוכחים את מיליוני בעלי המלאכה החרוצים ואת החקלאים הקטנים שבמזרח, המבצעים אף את העבודה הפיזית הקשה ביותר... בעקבות יישוב מחדש זה, הניגודים יתרככו, ההרמוניה תתפשט, ובכך תתגשם גם משימה מוסרית במקביל לצורך כלכלי".
 

"המשבר הכואב ביותר בעת החדשה"

במכתב נוסף מאותה תקופה, ששלח צוויג ללפטוויץ' (ללא תאריך), כתב: "היהדות מוצאת עצמה כיום באחד המשברים החמורים בתולדותיה וללא ספק במשבר הכואב ביותר בעת החדשה. יש לציין במפורש כי שום דבר", הוסיף, "לא אִתגר את התנועה האנטישמית במידה רבה כל כך כמו העובדה שבמגוון של מדינות... היהודים צעדו קדימה בצורה גלויה מדי ולעתים קרובות מדי גם כמנהיגים. למשל, אין זה מקרה שהתנועה ההיטלראית צמחה ממינכן, מכיוון שאת המהפכה שם הובילו כמעט אך ורק יהודים." בוואריה שלאחר המהפכה, כתב, היוותה כר פורה להתססה נגד היהודים וצמיחת סנטימנטים אנטישמיים עזים, שכן "הפוליטיקה חייבת לנצל את כל נקודות התורפה של האויב, ומנהיג יהודי של מפלגה לכשעצמו מהווה מטרה. ללא ידיעתם ובוודאי שלא ברצונם, מנהיגים יהודים... מהווים איום על אומתם - הם, על האומה היהודית".  
 

שטפן צוויג ליוסף לפטוויץ', ללא תאריך (A330\205) 

צוויג הדגיש, כי אין משמעות הדבר שעל היהודים להימנע מליטול חלק פעיל בפוליטיקה, אולם בשל התקופה הסוערת עליהם להימנע מליטול עמדות מנהיגות. "אין הוכחה גדולה יותר לנאמנות מפלגתית או לרעיון מאשר בהעלאת קורבן, כאשר למרות המסוגלות לכבוש את התפקיד הראשון במעלה... אדם יציב את עצמו מרצונו בשורה השנייה והפחות גלויה, וימלא שם את תפקידו בהשקעה כפולה."

עמדתו זו כלפי פוליטיקאים יהודים טמונה באופייה של חברת ההמון המודרנית אשר מטבעה זקוקה לאויב ברור, שבו ניתן למקד את כל הכעס, התסכול והשנאה. אירופה כולה, כתב צוויג במכתב, נתונה במשבר. "ההמונים... מבקשים לראות בעיניהם את הסיבות המובנות מבחינה רגשית למשבר, וכפי שמראה הדוגמה של גרמניה... במשברים כאלה קל להעביר את השנאה או לפחות את החשדנות לעבר קבוצה אחת ויחידה ולהאשים אותה בכל העוולות. פעם אחר פעם, היהדות שימשה מושא לדחייה... האנטישמיות עדיין יכולה לשמש כשסתום מבורך ברגעים של עודף מתח."
 

"לא התועמלנים, הקנאים והפוליטיקאים הם הביטוי הרוחני האמיתי של עמנו, אלא המנהיגים הרוחניים שממשיכים לפתח באלפי צורות את רעיון האל הבלתי-נראה שהבאנו לעולם. לרעיון זה אין מפלגה ואין דרגה אלא יש לו את האנושות בכללותה."
 

דברים אלה נכתבו על ידי צוויג במחצית השנייה של שנות ה-30 במאה העשרים, כשעוד ישב באנגליה וטרם האמין, כי אירופה שאהב שינתה את פניה לעד. בתיק  בארכיון לפטוויץ' שמורים מכתבים נוספים בגרמנית ובאנגלית מן העשור האחרון לחייו, המתעדים את השינוי הרוחני והרגשי שעבר הסופר בעקבות המלחמה - מתקווה זהירה לייאוש ולחידלון.