משפחת ילין הייתה מן הבולטות ביישוב הישן. אבי המשפחה, דוד ילין הראשון, 
ואשתו לובה, הגיעו לארץ ישראל ב- 1834. בנם יהושע נולד ב- 1843, והיה, בין השאר, אחד משבעת מייסדי נחלת שבעה. ב- 1890 בנה את ביתו במוצא על אדמות, שקנה אביו שלושים שנה קודם לכן, וקידם את המשך ההתיישבות באזור. הוא ובני משפחתו גרו בבית עד שלהי מלחמת העולם הראשונה.
ספר הזיכרונות שלו, שיצא לאור לראשונה ב- 1924, הוא אחד מן הספרים החשובים המתארים את ירושלים במאה ה- 19 ובתחילת המאה ה-20. הוא מהווה מקור בלתי אמצעי להיכרות עם חיי היומיום בעיר ולאופן, שבו חוו התושבים אירועים היסטוריים. מלבד ארכיונו של יהושע ילין שמורים בארכיון הציוני הארכיונים של דמויות בולטות נוספות במשפחת ילין. בין פרקי הספר מספר יהושע על חוויותיו מן התקופה שקדמה לכיבוש האנגלי.
"על מנת שלא יהיו בתינו קברינו"
ב- 31 לאוקטובר 1917 כבשו האנגלים את באר שבע והחלו להתקדם לכיוון ירושלים. עבור תושבי מוצא החלה תקופה קשה. באזור באב אל-ואד, אבו גוש והקסטל החלו חיילים טורקים לברוח מעמדותיהם ולהתבצר בעמדות הגנה, שהכינו על ההרים הסמוכים למוצא. קרבות האש בין תותחי החיילים האנגלים במערב לבין הטורקים במזרח התרחשו, ובתווך נותרו התושבים נצורים בבתיהם. בימים הם ישבו במרתפים, ורק בלילות, עת שכחה האש, העזו לעלות ולישון בבתיהם על מנת ש"לא יהיו בתינו קברינו", כלשונו של ילין. מ- 20 בנובמבר, כשהגיעו האנגלים לקסטל, החמיר המצב, ותושבי מוצא כבר לא יכלו לעלות לירושלים לקנות אספקה. בשניים עשר הימים הבאים נאלצו לחיות רק על ירקות ועל לחם דורה, שקנו מן הפלחים בכפר הסמוך. תחושת המצור עצמה, הוא מספר, לא הייתה גרועה כמו ההתנכלויות, שחוו מידי החיילים הטורקים בלילות. לאחר שפסקו חילופי האש, והחיילים הרעבים נכנסו לבתי התושבים, הרעבים בעצמם ודרשו באיומי נשק את מלאי המזון שנותר להם: "מרוב הפחד ואיומי החיילים, חלתה בתי במחלת המלריה, ומידת החום הגיעה ליותר מתשעה ושלושים מעלות, וככה שכבה שישה ימים באין רופא ורפואות, עד שהזמין לי השי"ת נער פלאח שנתרצה במחיר חמישה בישליקים ללכת העירה באורחות עקלקלות, לכת להביא לה מהרוקח רפואות (את מהלך המחלה תיארתי לו בכתב)... ונרפאה בלי עזרת רופא".
בימים הבאים התגברו התנכלויות החיילים כלפי התושבים, ותנועת הכוחות של שני הצבאות באזור הפכה אותו למסוכן יותר ויותר.
האנגלים עצמם הטילו פצצה סמוך לבית שבו שהה ילין, כיוון שזיהו עריקים במשקפותיהם. בצר להם החליטו תושבי מוצא לעזוב את המושבה עד יעבור זעם. הם שכרו חדרים בבתי הפלאחים בכפר הסמוך ועברו אליהם עם כל מטלטליהם. לילין עצמו, שלקח עימו גם את הבקר, הדבר לא סייע – שנים עשר חיילים, שהגיעו לביתו באישון לילה ומצאוהו ריק, הרחיקו עד לבית הפלאחית שבביתה שהה, ולאחר שאיימו עליה בנשקם, לקחו את פרתו הגדולה ביותר לסעודת לילה. האישה המזועזעת העירה את כל הכפר, והפחד המשותף מפני החיילים הטורקים איחד את התושבים הערבים ואת אורחיהם היהודים. משלחת של ארבע נשים ערביות ויהודיות (רוב הגברים היו עריקים) נשלחה אל המושל הצבאי בדיר יאסין, וביקשה הגנה מהצבא.
ביתו של ילין במוצא בימים שקטים יותר. יהושע ילין - למעלה מימין (PHG\1023889)
אולם בכך לא תמו תלאות התושבים. בשניים בדצמבר, יצאה פקודה מטעם הצבא הטורקי, שהורתה לכל תושבי מוצא, עין כרם ודיר יאסין לעזוב תוך 12 שעות את בתיהם, שכן האזור הוגדר כשטח צבאי לטובת המערכה הגדולה בין שני הצבאות שתוכננה לשלושה בדצמבר. הפלאחים הופנו למערות באזור דיר יאסין, והיהודים – לירושלים. "עתה תוכלו לשער בנפשכם את גודל המהומה והמבוכה אשר נהיתה אז אצל התושבים בכלל, ואצלנו בפרט. כל הלילה לא נתנו שינה לעינינו".
בשעות הקרובות התנהלה מהומה רבה - תושבי הכפרים ועימם תושבי מוצא מיהרו להחביא במערה סמוכה חפצים בעלי ערך: רהיטים, שעוני קיר, כלי חרס מצעים ועוד. אולם כיצד לסחוב את מה שנותר עד לירושלים? ילין הקשיש, שסבל משיגרון והתקשה ללכת, כיתת את רגליו שוב ושוב עד שמצא חמור צולע וסבליות במחיר מופקע, ולבסוף הצליח להגיע לירושלים עם בתו, עם בעלה ועם שלושת ילדיהם. הוא התעצב לגלות כי החפץ היקר לו מכל – שעון יקר ערך שירש מאביו - נשכח על גדר בעת המהומה.
בירושלים התיישבו ילין ומשפחתו בבית בנו, דוד ילין, שהוגלה על ידי הטורקים לדמשק בתחילת המלחמה. שבועיים לאחר המנוסה, כתב יהושע ילין בהקלה: "בפרשת "מקץ" נכבשה העיר על ידי האנגלים, ובא הקץ לממשל התורכים, ואז הייתה העיר ירושלים צהלה ושמחה. אז אמרתי בדרך הלצה, איך התאים סדר הפרשיות עם סדר המאורעות: בפרשת "וישלח" נשלחנו ממוצא, ובפרשת "וישב" שבנו לירושלים ונתישבנו בה, ובפרשת "מקץ" בא הקץ על ממשלת התורכים ולצרותינו וצרות כל תושבי ירושלים". והוא סיים בתקווה: "כה ייתן השי"ת ויבוא בקרוב הקץ לגלות על עמנו, וישיב את שבותנו לארצנו, ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, ובימינו תיוושע יהודה וירושלים, אמן!"
טיוטת הספר "זכרונות לבית ירושלים" - שמו בתחילה היה "זכרונות לבית דוד" (A200\9)